זה קורה לפעמים, שאתה מבין כבר אחרי ארבע השורות הראשונות שאת המכתב הזה אסור לך לשלוח. אם חברה שלך תקרא אותו, אין לך סיכוי אצלה, היא לא תאהב אותך. הוא נשמע מדכא מדי, מלוכלך מדי, קיצוני, מבהיל. מכתב שחושף שאתה לא לגמרי האדם שהיא מכירה מהבית. אתה אכזר יותר, למשל, והרבה פחות מצחיק. תוך כדי כתיבה, אתה מגלה מי אתה באמת. ואז אתה כותב שמאסת. מאסת בירי, מאסת בחָיילות, מאסת בעצמך. אתה מרגיש שחוק ועייף, מגלה שכולם שקרנים. אני שקרן, כי אני לא באמת נמצא פה כדי להגן על תושבי הצפון, אני נמצא פה כי יש לי דחף להרוג, אני נהנה מזה. והמפקד שלי שקרן, כי הוא עומד לידי ואומר שהוא איתי, אבל ברגע הראשון שיתעופפו כדורים הוא יברח, ידאג לתחת של עצמו, לפחות ככה נדמה לי. כולם שקרנים, בסופו של דבר. הכל פה עניין של מזל. רק מזל, לא שום דבר אחר. אם תמות או לא, זה תלוי רק בגורל. לא משנה כמה התאמנת, כמה אתה לוחם טוב, כמה תהיה ערני וזהיר, אם אתה עומד בנקודה הלא נכונה ברגע הלא נכון, אתה מחוסל. והאויב? יש לנו אויב, אבל בחיים לא ראית את הפנים שלו. וכל מטען פה זה כדור אש שפשוט עף אליך. וכדורי אש יורדים עליך גם מהשמים, יורדים מלמעלה, משוגרים ממקומות שאתה לא יכול לחזות, והשם שלך כתוב עליהם.

[אם יש גן עדן - רון לשם]