היא אמרה:

"אני לא עושה עוגות גבינה. אני עושה עוגות תפוחים. כשאני מקציפה את השמנת המתוקה, אני מוסיפה כמה כפות סוכר שמתחשק לי באותו רגע. בדרך כלל ארבע. כשאני מוסיפה לבורקס את התרד, אני נזהרת שהוא לא ינשוך לי את הידיים. כבר קרה שבמקום לקנות תרד קניתי צלעות סוס."

"את ובעלך אוכלים סוסים?"

"אנו אוכלים כל מה שזז. יש בינינו הרמוניה נפלאה. במיוחד כשאנחנו רעבים. למה שלא תקפצי לארוחה?"

"אני אני - "

"שמעתי שהתגרשת מיליון פעמים. מחפשת מישהו? יד על הלב? מחפשת, מחפשת?"

"לא," השבתי.

"או. מה את רוצה, להשאר ככה? ערירית?"

"מאיפה הבאת את המילה הזאת, ערירית? מאיפה הוצאת אותה?"

"איזה ראביש. תבואי אלי. נקרא למישהו שלישי, חבר של בעלי. אפרוקסימטלי בן אדם. א-פ-פרה איש תרבות. ידיים ארוכות." הצטחקה. "אבל כיס... לא צריך לצלצל פעמיים. מה השעה אצלך. אצלי שבע. אצלך?"

"שבע."

"איזה קואינסידנס. תבואי?"

[היכן אני נמצאת / אורלי קסטל-בלום (אמא של החבר הכי טוב שלי )]

שאולי בהדרגה תיבלע לתוך שלמת כזאת של עילפון שאוכל להרשות לעצמי לטעום יותר מסתם הבהוב שלה. וכך, בין התקרבויות זמניות, כשקליטתי המבולבלת מגלגלת אותה לדמות של נקודות של אור-ירח או שיח צמרירי ופורח, שכבתי וחלמתי שאני חוזר להכרתי, חלמתי שאני אורב לה."

[לוליטה / ולדימיר נבוקוב]

חוזר הצבע לעץ הברוש

 הים בסדר, אפשר לשחות כבר

 ואיזה ילד קופץ ראש

למה תמיד הכל נשכח

 כשהכל מפשיר

 אין לי תשובות, אני עכשיו

 מוכרח לשיר"

[הנה השמש / החברים של נטאשה

מילים ולחן: ארקדי דוכין]