ונעלמה ושוב עלתה משם. זה היה בימים של הכיתות הנמוכות, קראו לה זיוה והיה לה עור ורוד כמו מסטיק ועיניים כחולות בגודל של שזיף. שערה שתת מים, היא נראתה בעיני כבת גלים, כנסיכה אמיתית ששולטת בעולם. היא הפכה יום רגיל ליום זוהר ואותי מדמות רקע למרכז שהכל מחכה רק לו. היינו מהלכים בשתיקה במרחבים קטנים שנראו אינסופיים. לפעמים אני נורא מתגעגע אליה, להביט בה נופלת ועולה אלי מתוך המים הכחולים.

זיוה שלי מילאה אותי גאווה כשצעקה לי, בקיץ, אני צוללת ובאה אליך. וככה היא צללה אלי, עוד ועוד, ואני ישבתי לבן מדי בַּצֵל. ראיתי את הגוף שלה נע צמוד לקרקעית. כל האנשים בבריכה הסתכלו בי, חיכו יחד איתי בלי נשימה שהראש היפה שלה יפרוץ מתוך המים. וכשהוא פרץ, כולנו לקחנו נשימה גדולה.

קובי בן-שמחון, "אשתי רוקדת ואני חולם", עמ' 13.

מישהי אמרה לי פעם שזה נשמע לה התחלה של סיפור עצוב, זה לא נראה לה טוב להישאר כל החיים באותו מקום. אני זוכר שהצטערתי שהתחלנו את השיחה ההיא, המקרית. אותה אישה לא הרפתה ממני, צריך לחפש מקומות אחרים, חשבה מולי ולא הסתכלה אלי, צריך שינויים, היא אמרה ועשתה תנועות רחבות.

היו לה טבעות כסף על האצבעות הדקות שביד ימין. היא עשתה הרבה שינויים בחיים שלה, היא חשבה אז שדברים כאלה היו חשובים לה, בסופו של דבר חזרות זה דבר גרוע מאוד לאנשים. לא ראיתי אותה עוד. באותו הזמן אמרתי לה בחוסר ברירה שזה מה שהיה לי והיא לגמה לאט מהקפה שלה, הניחה אותו בשתי ידיים על השולחן, ליטפה את דופנות הספל ולא אמרה יותר כלום. השתיקה שלה שבאה אחרי כל הדיבור הקצוב שלה חסמה אותי.

לא התגוררתי בבתים אחרים, לא היו לי בתים זמניים, מעולם לא עברתי דירה ולא חיפשתי דירות להשכרה. לא קניתי סלון חדש ולא קניתי סלון יד שנייה, לא חיפשתי שולחן אוכל או שותפים, לא עטפתי כלים שבירים בעיתונים, לא קיפלתי חפצים לתוך ארגזים. לא חיפשתי מעולם תמונה יפה לקיר. אותם חדרים ואותם רהיטים היו לי. בית אחד. אחרי כל השנים אפשר ללכת בו בעיניים עצומות, כשיש הפסקות חשמל אני לא מדליק נר או פנס, אני הולך כאילו בחוץ צהריים ובפנים שמש. המרחק לא רק שהוא מוכר, הוא כבר זורם בתוך הדם."

קובי בן-שמחון, "אשתי רוקדת ואני חולם", עמ' 11.