בתקופה קשה זו הכי קל לאהוב את הזרים. מפני שהם אינם תובעים ומתבוננים, כל הזמן מתבוננים. נמאסו עליי מלורי, אייקו, גון, אפילו כריס.

אין בהם כלום בשבילי. אני מתה בעיניהם, על אף שפעם פרחתי. זו האימה החבויה. סימפטום: פתאום זה הכל או כלום; ניפצת את הקליפה החיצונית וחדרת אל הריק השורקני או לא ניפצת. אני רוצה לחזור אל שביל הביניים הנורמלי יותר שלי שבו ישותי מפעפעת אל מהות העולם: לאכול אוכל, לקרוא, לכתוב, לדבר, לקנות: כדי שהכל יהיה טוב כשלעצמו, ולא רק פעילות קדחתנית שנועדה לחפות על פחד שצריך להתמודד עם עצמו ולהתנצח עם עצמו עד מוות ולומר: חיים חולפים!

[מתוך ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות - סילביה פלאת']

באה דורין לחדרי ואמרה: "למה לך ללכת לתצוגת הפרוות הזו? לני ואני הולכים לקוני איילנד . למה שלא תבואי איתנו? לני יכול לארגן לך איזה בחור נחמד והיום בין כה עמוס כהוגן עם ארוחת הצהריים והבכורה של הסרט אחר הצהריים, כך שאיש לא ירגיש בחסרוננו."

ברגע הראשון התפתיתי. הסרט נראה בהחלט טיפשי, ומעולם לא אהבתי פרוות. בסופו של דבר החלטתי שאשכב במיטה עד כמה שארצה ואז אלך ל'סנטרל פרק' ואבלה את היום בשכיבה על הדשא; בדשא הגבוה ביותר שאוכל למצוא באותה שממה מוכת בריכות-ברווזים.

אמרתי לדורין שלא אלך לשום מקום- לא להצגה, לא לסעודה וגם לא לבכורה של הסרט- אך גם לא לקוני איילנד, וכי אשאר במיטה. אחרי שדורין הלכה שאלתי את עצמי מדוע שוה אינני יכולה לעשות כראוי מה שעלי לעשות. מחשבות אלה גרמו לי עצב ועייפות. ואז שאלתי את עצמי מדוע אינני יכולה לעשות כראוי את מה שמוטב לי לא לעשותו, כמו דורין, ומחשבות אלה עוד הגבירו את העצב והעייפות..."

[מתוך "פעמון הזכוכית"/סילביה פלאת' , עמוד 32.]

אֲנִי עֲשׂוּיָה כֶּסֶף וּמְדֻיֶּקֶת. אֵין לִי כָּל דֵּעוֹת קְדוּמוֹת.
כָּל מַה שֶׁאֲנִי רוֹאָה אֲנִי בּוֹלַעַת מִיָּד
בְּדִיּוּק כְּמוֹת שֶׁהוּא, לְלֹא עִרְפּוּל שֶׁל אַהֲבָה אוֹ סְלִידָה.
אֵינֶנִּי אַכְזָרִית, אֲנִי רַק אֲמִתִּית,
עֵינוֹ שֶׁל אֵל קָטָן בַּעַל אַרְבַּע פִּנּוֹת.
רֹב הַזְּמַן אֲנִי הוֹגָה בַּקִּיר שֶׁמִּמּוּל.
הוּא וָרֹד עִם כְּתָמִים. הִבַּטְתִי בּוֹ זְמַן כֹּה רַב
עַד שֶׁאֲנִי חָשָׁה שֶׁהוּא חֵלֶק מִלִּבִּי. אַךְ הוּא מְהַבְהֵב.
פָּנִים וַחֲשֵׁכָה שָׁבִים וּמַפְרִידִים בֵּינֵינוּ.

עַתָּה אֲנִי אֲגַם. אִשָּׁה גוֹחֶנֶת מֵעָלַי,
מְחַפֶּשֶׂת בְּכָל תְּחוּמַי מַה הִיא בֶּאֱמֶת.
וְאָז הִיא פּוֹנָה לְאוֹתָם שַׁקְרָנִים, הַנֵּרוֹת אוֹ הַלְּבָנָה.
אֲנִי רוֹאָה אֶת גַּבָּהּ, וּמְשַׁקֶּפֶת אוֹתוֹ בְּנֶאֱמָנוּת,
הִיא גּוֹמֶלֶת לִי בִּדְמָעוֹת וּבְסַעֲרַת יָדַיִם.
אֲנִי חֲשׁוּבָה לָהּ. הִיא בָּאָה וְהוֹלֶכֶת.
כָּל בֹּקֶר פָּנֶיהָ מַחְלִיפוֹת אֶת הַחֲשֵׁכָה.
בְּתוֹכִי הִטְבִּיעָה נַעֲרָה צְעִירָה, וּמִתּוֹכִי אִשָׁה זְקֵנָה
צָפָה וְעוֹלָה לְעֶבְרָהּ יוֹם אַחַר יוֹם, כְּדָג נוֹרָא.

[מראה - סילביה פלאת'

מתוך: אלקטרה בשביל האזליאות
תרגום: אורה סגל, הוצאת כרמל ירושלים, תשס"א 2000 . ]