בתקופות קדומות יותר נהגו לומר "הצליפו בשניים עד מוות, וכך תאלפו אחד", וכך נהגו לעשות. וגם אם כיום ההצעה להצליף עד מוות מצומצמת יותר, העיקרון נותר בעינו. אי אפשר להביא בני אדם למצב שפל כזה – לא של חיות אלא נורא מזה, של מכונות – מצב שבו הם יבצעו מעשה איום ונורא מבחינת טבעו של האדם ואמונתו, כלומר רצח, וזאת רק משום שמפקד פוקד עליהם לעשות כן. וכדי שיבצעו מעשה כזה לא די בהונאה מתוחכמת, אלא יש להפעיל נגדם אלימות אכזרית. והדבר אכן נעשה הלכה למעשה.
...
כאשר אנו רואים בעלי-חיים שמאולפים לבצע פעולות המנוגדות לטבעם, לדוגמה: כלבים הולכים על רגליהם הקדמיות, פילים מגלגלים חביות, נמרים משחקים עם אריות וכדומה, אנו יודעים שכל הביצועים הללו הושגו באמצעות עינויי הרעבה, הצלפות וברזל מלובן. אותו דבר ברור לנו כאשר אנו רואים חיילים במדים שאוחזים ברובים ועומדים דום, או נעים ופועלים כאיש אחד בתיאום מושלם – רצים, קופצים, יורים, צועקים וכו'... אי אפשר לצרוב ולהוציא מאדם את האנושי שבו ולהוריד אותו לדרגת מכונה בלי לענות אותו תחילה; והעינוי חייב להתבצע לא באופן פשוט אלא באופן המשוכלל והאכזרי ביותר – חייבים לענות ולהונות אותו בעת ובעונה אחת.

(מתוך 'תזכורת לקצין' של לב טולסטוי. טקסט שנכתב לפני מאה ושמונה שנים, אבל עדיין רלוונטי להחריד למציאות שלנו)