כל הימים, כל הימים,

חולמת אני על כובע קסמים.

כובע קטן, מקושט נוצה,

העושה כל מה שאני רוצה.

אחבוש אותו ואומר, למשל:

"כובע, עשה שאני אגדל!"

והנה מיד הנני עולה,

וגופי מתמתח ואני גדולה,

ואין כמוני בכל העולם;

כי אני גדולה וגבוהה מכולם.

והכל מסתכלים ביראה וכבוד,

כי הרי אני גדולה עד מאוד.

[...]

הנה בליבי בקשה שניה:

"כובע, היה לאוניה!"

מיד הוא קופץ מראשי לים

ואני מפליגה בו בכל העולם,

לאיים רחוקים, לארץ זרה,

נוסעת הלוך ובחזרה,

ורואה ערים והרבה אנשים,

פרסים והודים וכושים,

ואיש לא יבין, ואיש לא ידע,

כי נוסעת בים ילדה לבדה.

ואם יהיה לי בים עצוב,

אומר לו: "כובע, הביתה שוב!"

ואבוא לביתי. ומכל המדינות

לכל חברי אביא מתנות.

ומסביבי ישבו חברים

ואני אספר להם סיפורים,

ואיש לא יעז להגיד לי עכשיו:

"שוב היא בודה סיפורי כזב!"

כל הימים, כל הימים,

חולמת אני על כובע קסמים.

כובע קטן, מקושט נוצה,

העושה כל מה שאני רוצה.

(לאה גולדברג, כובע קסמים)

הוא יכול לראות אוטובוס לפני שהוא יוצא,
ושמש לפני שהיא זורחת.
כל מה שאנחנו רואים, הג'ירף רואה לפנינו.
יש לו גם על הפנים מן הבעה:
"כמה יפה להיות חיה גבוהה!"
לג'ירף יש צוואר ארוך.
הוא רואה עננים בקצה העולם, ומכריז:
"חברים!
בעוד חודשיים ירד פה גשם!"

מגובה של ג'ירף

כולנו נראים נמוכים.
והבעיות הכי גדולות שלנו
הן רק נקודות קטנות
בשביל ג'ירף.

[מתוך "הכבש השישה-עשר"\ יהונתן גפן]

על סורגיי המעקים

על חלונות, שערים מאובקים

כשאני עובר

אני באצבע אחת פורט

כמו על פסנתר

לאורך כל העיר

פס דק אני משאיר

ותישאר

המנגינה שציירתי באבק

עד שתבוא הרוח

ותמחק

[נורית זרחי]

"Georgie Peorgie, pudding and pie,

Kissed the girls and made them cry;

When the girls begin to play,

Georgie Peorgie runs away."

[An old english nursrey rhyme]

איזה מזל, החלטתי לגשת

אל הצגת הקולנוע השניה,

איזה מזל, התחיל לרדת גשם,

איזה מזל שלא היתה לךְ מטריה!

איזה מזל, הכרתי את פניךָ

איזה מזל, חייכתְ אלי פתאום,

איזה מזל, הצעתָ לי ללכת,

יחד איתךָ, אמרתָ - יש מקום.

שנינו יחד תחת מטריה אחת

שנינו מדלגים על כל השלוליות,

עיר בגשם סחה לנו ככה -

החיים יפים, כדאי לכם לחיות!

איזה מזל, איחרנו את הסרט,

איזה מזל שאזלו הכרטיסים,

כל הרחובות נשטפו סופה סוערת,

אור צבעוני בזבזו הפנסים.

בא הברק והצית את כל האופק,

רעם גדול כיבה את הברק,

פחד פתאום החליש בי את הדופק -

איזה מזל שאחזתָ בי חזק!

שנינו יחד תחת מטריה אחת

שנינו מדלגים על כל השלוליות,

עיר בגשם סחה לנו ככה -

החיים יפים, כדאי לכם לחיות!

איזה מזל, הפסיק לרדת גשם,

והתבהר הרקיע על העיר,

אם הפרידה היתה מעט נרגשת -

אז האשם הוא במזג האוויר.

איש לא שאל אם נוסיף ונפגש שוב

(רוח נשבה, היה קצת מאוחר),

אבל תמיד כשהעיר מוצפת גשם

שנינו לבטח רואים אותו דבר:

שנינו יחד תחת מטריה אחת

שנינו מדלגים על כל השלוליות,

עיר בגשם סחה לנו ככה -

החיים יפים, כדאי לכם לחיות!

("מטריה בשניים", נעמי שמר)