"תמיד נדמה לי, שאני יודע את פירושם של מושגים כזיקנה, אהבה, חיים חדשים או מוות.

ראיתי זקנים יושבים על ספסל ברדת השמש, ראיתי אותם עוברים את הכביש בפסיעות קטנות, צעד צעד, ושמעתי את נשימתם הכבדה בעלותם על המדרכה - וחשבתי שזאת היא הזיקנה.

ראיתי נער ונערה צועדים בשדרה המוצלת, מרוחקים זה מזה, שמעתי את שתיקתם בחדרי-מדרגות, הבחנתי במבטים מלאי מתח, שעברו על פני אנשים ועצים עד שנפגשו - וחשבתי שזאת היא האהבה.
קראתי מודעות-אבל שחורות בעתון היומי, ראיתי אנשים לבושי-שחורים ביום קיץ מחניק, שמעתי יבבה חרישית מתוך דירה שתריסיה מוגפים - וחשבתי שזהו המוות.
ראיתי אמהות מסתכלות בכל נשמתן בתינוק חייכני, שמעתי צווחה פעוטה לפנות-בוקר, ראיתי ילדות קוטפות פרחים בבית הקברות וילדים משחקים בין הריסות המלחמה, וחשבתי שאלו החיים החדשים.

עד שיום אחד אני מרגיש דקירה בצד, כשאני מנסה לקפוץ מעל שלולית-מים, אני מתנשם פתאום בקומה השלישית, שערת שיבה יחידה מתגלה בצדעי, או בוקר אחד בשעת הגילוח הקמטים נראים לי כעמוקים יותר, ובבת אחת אני תופש את מלוא משמעותה של הזיקנה.

יום אחד מציף ים לוהט את חזי, אני שומע את פעימות לבי מעל שאון העיר, וזוג עיניים יחיד מתוך רבבות מעביר בי צמרמורת של ליל-חורף ביום חמסין, ופתאום אני יודע שזוהי האהבה ואני בטוח שהיא אחרת מכולן.

יום אחד אני עולה בריצה כתמול שלשום אל חדרו של ידיד, דירתה של אם או אהובה, והנה הם אינם ושוב לא יהיו עוד, ופתאום, כברק העובר עד שורשי ציפורני, אני יודע מה זה מוות.

 ויום אחד אתה מודד את אורכו הנורא של מסדרון בית-חולים ומקשיב בכל אוזניך מעבר לכתלים, דלת נפתחת, ואדם במלוא הלובן אומר: "בן". נקישה בחלון, ומעברו אישה בלובן מחזיקה בזרועותיה ישיש פעוט בחיתולים, ואתה רואה בו את עצמך, את אשתך, את סבך מהתמונה הצהובה ואת ניני נינך, ובבת אחת אתה מרגיש חלחלה של ידיעה נוקבת, ופתאום אתה יודע, כפי שלא ידעת מעולם, את פירושן היחיד והאמיתי של המילים: חיים חדשים."

[מתוך "מה נשמע"\ דן בן אמוץ]