"רטיבות

בוקר אחד היה כתם רטיבות על תקרת המטבח. כתם אפרפר בתוספת צהבהבה- אוכרה בהירה, תחילתה של פטרייה. לא בהלה. גם לא חלחלה. מן פגיעה דווקא. עלבון אפילו. לא גדול, אבל מוחשי. ומועקה כמובן. עוד מועקה הנוספת אל הצרור הקיים כבר. וצריך להזמין את האינסטלאטור. ודאי שצריך.

הכתם גדל קצת למחרת, אבל מצד שני הוא היה כבר מוכר וחיכוך הפגישה עמו לא היה כואב עוד במידה כזאת. מעט מרגיז. שריטה. שריטה, לא יותר. ובמשך שבוע ומשהו הפך הציווי לקרוא לאינסטלאטור להכרזה טקסית עם כל כוס קפה. החזרה על ההכרזה הוסיפה לה דוק של הגינות אחראית והפכה אותה לחלק ממשק הבית וההרגל, ונתנה לכתם ממד של זמניות וכך למעשה הוא דהה וקטן למרות שלמעשה גדל והוסיף צבע וגם קשקשי-סיד תלויים. נוח היה בבקרים למטבח בלי להרים את הראש. נעים יותר.

לאחר שבוע ומשהו שקע קול הציווי להזמין אינסטלאטור. פשוט שקט בקול ענות חלושה. המילה אינסטלאטור נסוגה אל העתיד הלא נודע. אחרי חודש הורמו העיניים מעלה. פתאום. כאילו כדי לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. הכתם גדל פי שבעה, פשוטו כמשמעו.  האוכרה התנמרה בחום-אדמדם המעיד על ברזל הנמצא בטיח, והטיח תפח וגידל שלפוחיות. שולי הכתם השחירו וקווים של אפור הובילו אל קווי השוליים השחורים. זה היה כואב. כואב זה היה. אבל ידוע. הידיעה היטיבה את מקומה של המועקה בצרור המועקות ואפשרה לה לנוח בין אחיותיה בנוחות ולאורך זמן.

יום אחד גאה הצורך להזמין אינסטלאטור עד כדי חנק קצר, פתאומי, שהוביל ישירות אל פנקס הטלפונים.

כשנפלה חתיכת טיח מהתקרה היתה מן הרגשה של צדק. מישהו צדק וזה היה נכון. משהו נעשה. משהו נוצר. אי אפשר שלא להודות בזה.

דיאטה

לפחות 10 ק"ג. גם הרופאה אמרה וגם המכנסיים אמרו. בפרופיל רואים כרס ודאית, נוראה, כמו של גברים מבוגרים. מיד. זו לא בעיה. מורידים שתיי פרוסות בבוקר ואת הפחממות בצהריים. שמנת וחמאה בלאו הכי סולקו מן הדמיון. זו לא בעיה.

בבוקר: יוגורט, פרי וקפה. זהו. כבר החלה הקלות הזאת, הבריאה, הצעירה ו... הזרה כל כך. כי פתאום התברר: הקלות הזאת היא בגידה. בגידה בנאמנות עמוקה. והכובד הזה.

הכובד הזה, האם הוא רע? מדוע? יש בו משהו נכון. הוא הנכון. כבד. באמת כבד. האדמה מושכת. הגרוויטציה היא מלכת העולם. הרזון והזריזות הם בגידה בה, במלכה. גרוויטציה המלכה העוברת עלינו בתנועה גאונה ושובל שמלתה כופה עלינו כניעה.

לרבוץ על הספה, רגליים על ההדום, להכנע למצוותה. הקימה היא איבה. יש לבדר את הדברים מסביב כך שהושטת-יד היא הטרחה היחידה. ואם מישהו נרדם ב11 בבוקר לכמה דקות- למי זה מפריע?

ובורקס זה דבר שאני אוהב. אוהב באמת. זו אהבה. יש בזה הרבה יותר רגש וערך מאשר בצו הפסקני, החמוץ-מריר, החד צדדי של הרופאה. מה שקורה ביני לבין הבורקס, במיוחד אלה של הבולגרייה שליד תחנת הדלק, הוא רגש גדול ואמיתי. עוד בדרך, ברחוב עזה, אני מתרגש לקראתם. אני בא אליה, והיא, עם הקוק המרושל שלה והסיגריה הדקה הנצחית בפיה, שואלת כרגיל בקול באס מחוספס: גם תרד וגם גבינה? ומוסיפה- הרגע הוצאתי מהתנור. ואוספת לי מהמגשים המשומנים שני בורקסים גדולים ושחומים, נפוחי טריות, ומוסיפה עליהם מתוך הערכה לאהבתי עוד אחד פטריות. מה תשתה? היא מכחכחת. ענבים, אלא מה. והיא מדשדשת אל המקרר בקבקבי השעם שלה,  עייפה וכבדה.

והרגע הזה, בו מצטרפים אל הבורקס לפני, על פריכותם המתפצפצת בשפתיי, אל מיץ הענבים הסגול, שכל-כולו סוכר וצבע מאכל, אל פניה השמנות והעייפות של אינס הבולגרייה, הנשענת מולי אל דלפק הפורמייקה הישן שלה, שואפת עשן מרוכז מהסיגריה הנעוצה באמצע פרח הקמטים של פיה וברדיו הנצחי שלה פרסומות שאף אחד לא מקשיב להן, ובשולחן השני נהג משאית טרוד ותשוש מעשן על כוס קפה. הרגע הזה. אולי לרופאים זה נראה לא בריא ואולי לאחרים זה נשמע עצוב, אבל הרגע הזה הוא אושר, והוא היחיד שיש לי כרגע, והוא בהחלט אפשרי. ואם ממנו יוצא אליי המוות- שייצא.

עמוד העשן

לא, הסיגריה אינה תחליף ואינה בת-לוויה. הסיגריה היא התכלית. זה לא בגדר "הוא אוהב לעשן עם הקפה", או "הוא אוהב לעשן אחרי האוכל". אני הולך לקפה ושותה קפה כדי לעשן אחריו. ולא סיגריה אחת. כי מה שווה האחת בלי הסיכוי לשניה? ואני אוכל לקראת הסיגריה שתבוא אחר כך. ואם לדבר בכנות, גם הסקס נישא על כנפי המעוף אל האחרי הגדול שבו הסיגריה היא הדבר. אותו עולם של ככלות הכל, כששאר המין האנושי עייף ונשמט אל הנמנום, הוא הענן שאליו אנו באים.

כי אנחנו, המעשנים, רואים את העולם לא כאותם ברברים העוסקים בסיפוק החיים. אוכל. מין. אהבה. אנחנו רואים את החיים גם מעבר להם. מעבר לסופם. אנחנו המביטים על החיים מכיוון המוות, מבעד למסך העשן. אנחנו חיים את היופי שבכליה. את האבל המתמיד על החיים.

סרטן? את חושבת שאנחנו לא יודעים שזה מסרטן? אבל מתגברים על זה. העישון גבוה מזה. דוקא עשן המוות שבזה הוא המספר לנו על מתיקות החיים, והוא המוביל אותנו, והוא העקצוץ המרתק ומייסר אותנו בעשן המר הזה, הטוב... הנכון. זהו עמוד עשן המוביל אותנו במדבר החיים הנורא. רק מבחוץ הוא נראה עלוב כזה ודק. אנחנו יודעים שהוא המוביל באמת אל הארץ המובטחת.

רגע... כבר את הולכת?"

"התבגרויות", שלושה מונולוגים/אריאל הירשפלד.