כששכבנו שרועים על מצע של עלי שלכת ביום חמים באוקטובר, דיברנו על המוות. מה יעשה כל אחד אם האחר ימות. "הייתי רוצה למות גם אני," אמר מייק, והרגשתי שנוצר בינינו פער משום שאני לא הייתי רוצה למות, לא יכולתי לראות את עצמי חושבת בצורה כזאת. נטלתי עלה מצהיב וקיפלתי אותו לאורך העורק המרכזי, ודמיינתי את עצמי בבית קטן אי-שם, לבדי, מטאטאה את המדרגות ומחכה עד שארגיש שאני מוכנה לצאת לַעולם.

חשבתי על כפות ידיו על זרועותי, איך הן בדיוק בגודל המתאים לזרועותי, להחלקה על זרועותי. על מגען על בטני, במיוחד כשהן קרות, הצמרמורת המענגת. ידיו על רגלי. ידיו על שדי. הנחתי את ידי שלי על שדי והם היו רכים ורכרוכיים, חסרי מהות. כמו כיסי בשר. כמה מדהים, חשבתי, שמישהו יכול לגעת בך ולהפוך אותך למשהו.

(אן פאקר, "הקפיצה מהמזח")

הפנים הסלאביים הרחבים, עיני החתול הבהירות, הצהבהבות. היא היתה נעולה סנדלים מגושמים בעלי סוליות עבות ורגליה לא היו מגולחות. בשמלת הגופייה הפרחונית שלי ובסנדלי הפלטפורמה עם הרצועות המצטלבות הרגשתי כמו גברת מגונדרת, כמו איזו ציפור ססגונית מגוחכת.

שוב עצם את עיניו ועכשיו הסתננו דמעות החוצה, פס בודד שהזדחל במורד כל אחת מלחייו. הנחתי לכף ידו והתחלתי ללטף שוב את זרועו. הלוואי שיכולתי לומר שבאותו רגע הרגשתי לא מרוכזת בעצמי, לא מודעת לעצמי. שחשבתי רק עליו, או שאפילו לא חשבתי. אבל חשבתי: "הנה אני כשאני עושה את הדבר הנכון. הנה אני כשאני גיבורה וחזקה למען מייק."

("הקפיצה מהמזח", אן פאקר)