להתבונן בבני אדם כפי שאני מתבונן בשקיעת החמה, למשל, ואני מגלה שאנשים יכולים להיות נפלאים בדרך כלל, לא פחות משקיעת חמה נהדרת.
כשני מתבונן בשקיעה יפה, אני לא מנסה למתוח עליה ביקורת. אני צופה במחזה השקיעה ביראת כבוד, כפי שהיא מתגלה לעיניי. אני מרגיש התעלות אם אני מסוגל להתבונן באנשים ולאהוב אותם כפי שהם מתגלים. כך הם פורחים ומפתחים את המיוחד במינו שבאישיותם.
כאשר אני מקבל את האדם כפי שהוא, אני מסוגל להקשיב לו בכנות, אני מסוגל לשמוע את הדברים שנאמרים ולהקשיב גם לדברים שמאחוריהם. אני מגלה שקיים איזה חוק פסיכולוגי אוניברסלי המסודר בצורה מעוררת כבוד.
מאחורי מילים בלתי חשובות לכאורה, אני שומע לפעמים זעקת אנוש עמוקה, צעקה מדוממת, המונחת קבורה ובלתי ידועה, הרחק מתחת לפני השטח. אני חש בדברים שהוא מפחד להביע בקול רם ובכל זאת משתוקק להעביר אליי. אם הצלחתי לקלוט את הדברים, אני מבחין במבט של הבנה בעיניו. אני רואה אותו משתחרר, מסתער קדימה בתחושה מחודשת של חופש, היה זה כאילו היה אומר: "תודה לאל! מישהו שמע אותי, מישהו יידע מה פירוש להיות אני", כמו אסיר בבור, המקיש יום אחרי יום בסימני מורס: "האם מישהו שומע אותי? האם ישנו מישהו שם? האם מישהו מסוגל לשמוע אותי?" ויום אחד מתרחש הנס. הוא קולט הקשות חלושות ומאותת "כן!". במחשבה הפשוטה הזו הוא משתחרר מבדידותו, הוא נעשה שוב בן אנוש.

הביטי באדם שבקרבתך. הוא מחייך לעיתים, עליז לעיתים, כועס לעיתים או עצוב. לא מן הנמנע שהוא שקוע בבור כלא. אם תקשיבי לו בכל יישותך, עם כל נשמתך, אולי יהיה ביכולתך לקלוט את השדר הרפה הבוקע מבור הכלא. רק אם תקשיבי לו בכנות, תצליחי לשחרר אותו מבור הכלא שלו אל עולם מלא שמש

 וחמימות אנושית." 

[פרופסור קרל רוג'רס, פסיכולוג אמריקאי]