"היה פעם בחור שמצא-חן בעיני קצת, אחד מהבחורים שהסתובבתי איתם במכללה. תמיד ידעתי איפה הוא נמצא בחדר.

במסיבה, בכיתה, בקולנוע או בהרצאה, אני עשיתי משהו אחר, דיברתי או צפיתי או ישבתי וחיכיתי לדבר הבא שיקרה, ותמיד ידעתי איפה הוא נמצא, יכולתי להרגיש את עובדת קיומו בעורפי או על לחיי או ממש דרך האדם שדיבר איתי.

בקולנוע שמעתי כשצחקו כשלא צחק; כשרכן אל האדם שלידו והצחיק אותו. חשבתי, אני עוקבת אחריך, אתה לא חושב שיש לזה חשיבות?"

[מתוך "ביתו של הענק"\אליזבת מקראקן]

"ביליתי שעות רבות מחיי בהכנת שאלות שיפנה בדיוק האדם הנכון, בדיוק בקול הנכון: הכרת פעם מישהו שהתאבד? עם איזה אדם ידוע היית מחתנת לו יכולת? מי היה הבחור הראשון שאיתו התנשקת, ומה את זוכרת עליו?

ואז בא הרגע הטוב ביותר, הרגע שבו אני עונה, בהקפדה, באריכות, משום שיש מישהו שרוצה לדעת.
למען האמת, זה היה המארג של כל דמיונותי: אהבה שמתבטאת לא בנשיקה או במבט פראי או ביד זהירה, אלא ברצון לחקור.

אני לא חולמת על מישהו שיבין אותי מיד, שיהיה נדמה שהוא מכיר אותי כל חיי, שיאמר, אני יודע, גם אני. אני רוצה מישהו שיהיה להוט ללמוד את הארגון המוזר שלי עם עצמי, שיתפעל ממה שיגלה; מישהו שישאל, ומה עוד, ומה עוד?"

[מתוך "ביתו של הענק"\אליזבת מקראקן]

אולי היא חיכתה כל אחר-הצהריים שגברת סווט תתעורר, כדי שתוכל לשיר בתוך הבית. ראיתי אותה בעיני רוחי יוצאת למרפסת האחורית לשיר מדי פעם בפעם, כמו מעשן מנומס. היה לה קול של רקדן, כלומר, כמו פרד אסטר או ג'ין קלי, מישהו ששורה עליו חסד של אמנות אחרת, והחסד הזה מחלחל לקולו, שלא ממש תואם למנגינה, אלא מטפס עוד תו ועומד ממש לידה, אותו הבדל דק, כה יפה וקורע-לב, עד שלא רוצים יותר לשמוע זמר מקצועי. המקצוענים זוכרים את כל המילים. השיר של קרוליין הוטלא במשהו משהו משהו."

(אליזבת מקראקן, בֵּיתו של הענק)