משהגיע, נשאר השקט באסתה והתפשט בו. הוא יצא מראשו ועטף אותו בזרועותיו הטובעניות. הוא הניע אותו לקצב של דופק עוברי עתיק יומין. הוא שילח את משושיו החמקניים פנימה אל תוך גולגלתו, לשייט שם בין תלי זכרונו וגיאיותיו, לעקור ממקומם משפטים ישנים, לפנותם בחטף מקצה הלשון. הדבר ערטל ממחשבותיו את המילים שתיארו אותן והותירן קלופות ועירומות. בלתי-ניתנות לביטוי. קהות. ועל כן, בעיניו של משקיף מהצד, אולי כמעט לא קיימות.

אט אט, במרוצת השנים, פרש אשתה מן העולם. הוא התרגל לתמנון חסר המנוחה שחי בתוכו והתיז את דיו ההרגה שלו על עברו. בהדרגה הוסתרה הסיבה לשתיקתו, נקברה אי-שם עמוק בקפלים המרגיעים שבעצם היותה.