היא חושבת. אני נאהבת. שתי המלים אינן מספקות אותה. אהיבה, היא מחליטה, שואפת ארוכות את ריחה של מאיה, ניתנת לאהבה.

 

של ילדים שנולדו לבתים הלא נכונים. לא בתים אומללים במיוחד, לא בתים עניים במיוחד. פשוט בתים לא נכונים. רוב הילדים מתגברים על השלב שבו הם משוכנעים שהאחות התבלבלה ונתנה אותם להורים הלא נכונים, אם כי גם בהם תמיד נותר געגוע עמום למקום אחר, המקום ההוא. והרי המשפחה עיוורת אף יותר מן האהבה, והחסידה עיוורת לא פחות מקופידון. לא פלא שלשניהם כנפיים שבעזרתן הם ממלטים אתם עצמם בזריזות מזירת הפשע.

אבל יש ילדים שנותרים יתומים בביתם שלהם, בעורם שלהם. יתומים מלידה, כאילו נולדו בתוך רחם מלאכותי, כמו בסרט מדע בדיוני. רחם שאינו בשר ודם.