השתרר שקט. ארי שם בדוי קרב אליי. התחיל לדבר ונשמע רעש ירייה והוא נפל ומת. נישקתי אותו על פיו, הגבר היחידי בחיי שנישקתי על פיו, ועזבתי. אספנו את ההרוגים הרבים לפינה על הגג. אחרי כן, אולי שעה, אולי שש שעות, ירדנו לעבר קטמון וכבשנו אותה בקרב לא כל כך קשה. בדרך חזרה הלכנו בירושלים ושרנו והתושבים מחאו לנו כפיים, כך לפחות נדמה לי. והתושבים של קטמון על בנייניה ההדורים נמלטו והשאירו אוכל על השולחנות ומיטות לא מוצעות, ובמקום אחד עמד מכשיר רדיו ענק דלוק וצועק בערבית. אחד מאיתנו ירה והרג את הרדיו. מעולם לא ראינו פאר כזה. זהב. מראות ענקיות. מטבחים בוהקים, נברשות בדולח והמון אוכל. בקבוקי משקה שעמדו כמו חיילים בשורות. רצנו מבית לבית. אחרי זמן מה נרדמנו בבתים. היו מי שאכלו, אבל אני לא יכולתי, כי ארי שם בדוי ישב לי על הפה שנישק אותו. שתיתי בקבוק מים וישנתי.

כשהתעוררנו יצאנו משם והביאו משוריין והוציאו את הבקבוקים, בעיקר את הגדולים, שאחר כך הבנו שהיו שמפניה, והגענו לאנשהו, אולי לקריית-ענבים, אולי למקום אחר. התפשטנו, וכל אלה שלא נהרגו עמדו עירומים וכל אחד שפך שמפניה על האחר. עמדנו כמו חיילים בגן עדן. שופכים עלינו משקה נעים שלא ידענו אז מה הוא, ואנחנו החיילים הראשונים בהיסטוריה המתרחצים בשמפניה תוססת, ואנחנו גם מלקקים את הגופים שלנו ושופכים על עצמנו עוד נוזל חום נעים, שאחר כך הבנו שהיה קוניאק צרפתי. רקדנו ושרנו בקולות ניחרים. אחרי כן התלבשנו ויצאנו ולקחנו את המתים ואת אלה שנראו פגועים וירויים, וקברנו את מי שהיה צריך לקבור."

"לפני שהגעתי לדירתנו ברחוב בן יהודה 129 נפלו פצצות לא רחוק, וכשעליתי במעלה המדרגות ראיתי את השכנים מכונסים בתוך שמיכות בכניסה שהייתה למקלט, וכנראה אמרו לי שלום וגם התפלאו לראות אותי, כי ידעו שאינני. ניענעתי בראשי, לא היו לי מילים בפה, ונכנסתי לדירה. אחרי כן סיפרה אמי שלא אמרת שלום ומיהרתי לחדר שלי ושל אחותי מירה, שהייתה אז כבת שבע, וטרקתי את הדלת מאחוריי. ואמי אמרה שלא יצתי. לא אכלתי. לא שתיתי. ציירתי שעות בגירים צבעוניים שמצאתי במגירת השולחן שלי. ככל הנראה הזזתי את השולחן ועמדתי עליו כדי לצייר גם על התקרה. ציירתי ציורים רעים, מפלצתיים. ציירתי נשר עם עין של אדם במקורו, ציירתי ניצולי שואה עם קסקטים שכבר נראו אז ברחובות, ציירתי גגות וגג אחד שממנו כנראה חשבתי שאני רוצה לקפוץ, ולא הרשיתי לאף אחד להיכנס."

"ישבתי ליד באר באיזה כפר. אולי בית-צוריף. לא זוכר. שתיתי מים צוננים מג'ארה ואכלתי משהו שכנראה היה חמציצים, ומראה הגופות השחוטות נותר בי. חשבתי, בשביל מה הם באו? 23 מהטובים באו להציל שישה, שבעה אולי שמונה. 23 הטובים לציד, טובים בהרבה ממני בהקמת מדינות, טובים מכל חבריי הקטנים, המושתנים, ומי בכלל היינו. האם היה לנו עתיד? להם, למתי האלה, היה עתיד. יכלו להיות כנרים. ציירים. מדענים. מפקדי צבא. היום אני יודע שמהפעולה הזאת נולדה האגדה של 'אחריי'. האחריי שבגללו ייהרגו הטובים ביותר. האם זה כדאי? האם מישהו חכם ונבון וכבר מבוגר ממני צריך היה לעמוד מעליי בשביל המוות ולמות לנגד עיניי, רק כדי שאני, המותק של אמא שלי, איוותר בחיים? איזה חיים ניתן יהיה לחיות אחרי כל הסיפור הזה?"

"אחרי שחזרתי חצי מת והארץ התמלאה ניצולי שואה, 'סבונים' שהיו חזקים מאיתנו פי אלף, הבנתי שזה היה כדאי, אבל גם אז, איך מסבירים לנער באונייה שבה עבדתי ואשר בגיל 12 באושוויץ חיפש יהלומים ברקטומים של מי שהיו הוריו ושכניו מעיר הולדתו כדי למכור אותם לאס-אסים - איך מסבירים לו מה קרה בקסטל, שהרי הקסטל היה סיפור ילדים נחמד לעומת מה שהבחור הזה שתק לספר.

ויום אחד, אחרי כ-40 שנה, הלכתי לתומי ברחוב אלנבי, ליד מה שפעם היה קולנוע אלנבי. ועוצר מולי אדם כסוף שיער, רזה מאוד. בידו האחת הוא מחזיק ילדה, אולי נכדתו, ומאחוריו פוסעת אשתו והוא נועץ בי מבט משונה. אני בטוח שאני מכיר אותו, אבל מנין. והוא אומר, 'אתה יורם'. ואני אומר, 'כן'. והוא אומר, 'אתה לא זוכר אותי', ופורץ בצחוק ואני צוחק יחד איתו, ולפתע פתאום אני מזהה. העיניים שלו נותרו בי, עמוק מאחורי כל קליפות הבצל שכל אחד עוטף בהן את עצמו. והתחלנו לדבר, כמה משפטים, אמרתי לו משהו, הייתי נרגש, הוא היה נרגש, ופתאום לא היו עוד מילים. החיים שלו ושלי לא נותרו אותם החיים. היה לנו זיכרון מיום אחד על האונייה, כשהוא היה בחור צעיר, מצולק וכועס. ועכשיו הוא אדם מבוגר שמציג לי את אשתו ואת נכדתו. ונשארנו אילמים לכמה רגעים ונפרדנו. הזכרונות החליפו מבטים ומשפטים, אבל לא היו לנו מילים לדבר בהן."

יורם קניוק, "מאיפה ידענו איך מקימים מדינה", מספר על מלחמת העצמאות שלו. "ידיעות אחרונות", 28.4.09.