בכל מי שהגוף שלו עשה איזו תנועה או הבעה של כאב. מיד היד שלה הייתה נמשכת לעסות, להמס. עם כולם: זרים, מכרים, ילדה מהכיתה שהביאה לי שיעורים כשחליתי, שכנה ערירית, כלב קירח ומוכה עקמת שאימץ אותה והתמכר למסאז'ים שלה. הידיים שלה היו המשך טבעי למבט, לדיבור. ופעם אחת גם מנהלת בית הספר שלי: באמצע שיחת נזיפה במשרד, שתינו יושבות, חפויות, ולפתע, העריצות מניחה יד על עורף ומניעה לכאן ולכאן ונאנחת, ונילי כבר מאחוריה, בעשר אצבעות, ואני מודדת את המרחק לחלון ולקפיצה הגואלת, אבל אז, המאבק המוזר בין תווי פניה של המנהלת, ושבריר הרגע הלא-ייאמן שבו נילי, לבדה, כמעט ניצחה את השיטה כולה.

["בגוף אני מבינה" /דויד גרוסמן, עמ' 219]

ואתה אמרת, בואי נגיד צְמַרמֶשֶׁת, כמו צמרמורת חורשת בנמשים. ונישקת אותי בין הגבותיים. ועשיתי לך מאסז' בכל הגוף עם הריסים שלי. ורשמתי לך באצבע מילים על המצח (אבל רשמתי הפוך, שתוכל לקרוא מבפנים).

בהתחלה נגענו זה בזה כמו זרים גמורים.

אחר-כך נגענו כמו שלימדו אותנו אחרים.

רק אחר-כך העזנו לגעת כמוני וכמוך.

וחשבתי שכעת, כשאתה איתי ככה, אתה בן-בית בשפה הכי פנימית שלי.

חשבתי, שורש נשמתי, שורש נשמתך.

["שהתהיי לי הסכין" /דויד גרוסמן, עמ' 213]

 עם סנאים ודורבנים וצבאים ששוטטו להם עם הברווזים והכלבים והתרנגולות והעיזים והכבשים, ונראה שהמלחמה הזאת בלבלה בעיקר אותם.

פייפר ואדמונד ואייזק ואני נהגנו להביט בהתקהלות הססגונית והמטורפת שהתרחשה בכל יום בשקיעה ואחר-כך אדמונד ואני היינו חומקים לנו לחדר השינה הזעיר שבקומה העליונה או למזווה הגדול שמתחת לקצה הגג המשופע או למתבן ההמלטות או לאחד מאלף המקומות שמצאנו ושם ניסינו וניסינו וניסינו לבלוע כמה שיותר זה את זה אבל זה היה כאילו קיללה אותנו מכשפה וכמה שהשתדלנו להשביע את הרעב נעשינו יותר מורעבים.

זאת היתה הפעם הראשונה הזכורה לי מזה המון-המון זמן שהרעב לא היה עונש או פשע או כלי נשק או צורה של הרס-עצמי. הוא פשוט היה תחושת ההתאהבות.

לפעמים היה נדמה לי שעברו שעות ובעצם חלפו דקות בלבד. לפעמים נרדמנו והתעוררנו וסיימנו את מה שהתחלנו והפסקנו באמצע. לפעמים הרגשתי שאני נאכלת בתוכי, כמו אותם אנשים החולים במחלה שמעכלת את הקיבה עצמה. ולפעמים היינו חייבים להפסיק, כי היינו שרוטים וחבולים ומותשים ועדיין מחושמלים ורוחשים מדבר שאפילו לא נשאר לנו כוח לעשות משהו בעניינו."

ככה אני חיה עכשיו /מג רוסוף

"אולי יפה היה אילו נפגשו אמך ואבי. בודאי היו מוצאים להם הרבה נושאים משותפים לשיחה. לא כמונו, חנה, שאנחנו יושבים כאן ומדברים על הורינו. את משתעממת?" שאל מיכאל בחרדה, וכששאל התכווצו עיניו כאילו הכאיב לעצמו בשאלתו.

"לא," אמרתי, "אני אינני משתעממת. טוב לי כאן."

[מיכאל שלי /עמוס עוז, עמ' 10]

הִבְרִיל כְבָר, זַחְלָצִים קְלִיחִים חָגְווּ וְעָגוּ בַשְבִילֵל, מַסִים הָיוּ הַסְמַרְלַחִים וְחֶזְרוֹנִי צִרְלֵל.

”'זָהֵר מִגֶבֶרִיק, בָחוּר! שִנָיו נוֹשְכוֹת, טָפְרוֹ חָזָק! 'זָהֵר מִגַבְגַב עָף, וְסוּר מִבַנְדֶרְצְבַט הַזָף!“

נָטַל חַרְבּוֹ הַסַרְפִלִית, זְמָן רַב חִפֵשׂ צָרוֹ מִשּׁחוּר, וְנָח לוֹ שָם, תַחַת עֵץ טַמְטַם, שָקוּעַ בְהִרְהוּר.

וּבְעוֹד הוּא מְהַרְהֵר בְאוּס, הַגֶבֶרִיק, עֵינָיו רוֹשְפוֹת, בָא שָף בַיַעַר הַקָסוּס, בַרְבֵק בְהַתְקָפוּת.

אַחַת, אַחַת, חָבַט בַחַד, חַרְבּוֹ סִרְפֵל, בִקְנִיק וּקְנָק! הִפִיל חָלָל, ראשׁו שָלַל, דָהַר, גָלַפְ, רָחַק.

”הָרַגְתָ אֶת הַגֶבֶרִיק? בּוֹא אֲחַבֶקְךָ, בֵן מֵהֵל! זֶה יוֹם שָהִיא! יְהוֹ! יְהִי!“ צָחַר בְקוֹל צוֹהֵל.

הִבְרִיל כְבָר, זַחְלָצִים קְלִיחִים חָגְווּ וְעָגוּ בַשְבִילֵל, מַסִים הָיוּ הַסְמַרְלַחִים וְחֶזְרוֹנִי צִרְלֵל.

[מבעד למראה ומה אליס מצאה שם/ לואיס קרול]

ואולי גם האימה; אך אותם רגעים נדירים עם אנה היו דקות של פלא טהור ובראשיתי. היו אלה רגעיה שלה, רגעים פרטיים עד מאוד, אשר בחרה לשתף בהם אותי ואשר לי היה הכבוד לחלוק איתה. לא יכולתי לנחם אותה, לא העזתי להסיג את גבולה. כל שיכולתי לעשות הוא להביט כפי שהביטה היא, לחמול כפי שחמלה היא. סוג זה של סבל עליך לשאת לבדך; כפי שאמרה בפשטות רבה כל-כך: "זה בשבילי ובשביל מר אֵל," ומילים אלה אין להן תשובה.

מר אל, כאן אנה /פין - עמ' 24.

אך קוראים לך?" שאלה קורליין את החתול. "תראה, אני קוֹרָליין. בסדר?"

החתול פיהק באיטיות, בקפדנות, חשף פה ולשון ורודים להדהים. "לחתולים אין שמות", אמר.

"לא?" שאלה קורליין.

"לא", אמר החתול. "עכשיו, לכם בני האדם יש שמות. זה כי אתם  לא יודעים מי אתם. אנחנו יודעים מי אנחנו, אז אנחנו לא צרכים שמות".

קורליין /ניל גיימן

כמו אושת הרוח, ששומעים אותה הרחק בצמרות העצים. אבל אחרי-כן התגברה ההמיה הזאת, עד כי דמתה לשאונו של אשד-מים או להמון גלי-הים המתנפצים על חוף סילעי.

ומומו הבחינה, כי המיה זו מורכבת מצלילים רבים לאין-ספור, הנערכים תמיד מחדש ומשתנים ויוצרים בכל פעם הרמוניות אחרות. היתה זו מוסיקה ועם זאת - משהו אחר לגמרי. ופתאום עלה בידי מומו להכירה ולזהותה. היתה זו אותה מוסיקה שכבר שמעה אותה לפעמים, חרישית ובאה-מרחוק, כאשר האזינה לדממה תחת שמי הכוכבים הנוצצים.

אך הנה עתה הלכו הצלילים ונצטלצלו ונעשו קורנים וזורחים יותר. מומו שיערה וחשה, כי אור מצלצל זה הוא שמעלה כל פרח מן הפרחים מעמקי המים האפלים, והוא שמעצב כל אחד מהם בצורה מיוחדת לו, חד-פעמית, שאי-אפשר כי תשתנה.

ככל שהוסיפה להאזין, כן עלה בידה להבדיל ביותר-בהירות בין קולות נפרדים. אבל לא היו אלה קולות-אדם, אלא נשמעים היו כאלו שרים זהב וכסף וכל שאר מתכות. ואחרי-כן עלו, כמו מאחוריהם, עוד קולות ממין אחר - קולות ממרחקים ונעשו ברורים יותר, כך שמומו יכלה - מעט-מעט - לשמוע מילים, והן מילים של שפה שלא שמעה אזנה מעולם, ואף-על-פי-כן הבינה אותה. השמש, הירח וכל הכוכבים הם שגילו כאן את שמותיהם הסגוליים, האמיתיים. ובשמות אלה ההיתה מקופלת ההחלטה מה עושים וכיצד פועלים כולם יחד, כדי שכל אחד ואחד מפרחי השעות האלה יתהוה ואחרי-כן ישוב ויחלוף."

מיכאל אנדה, "מומו", עמ' 133-134.

"לא היית צריך להיות כאן עכשיו."

שריקה דקה בחשיכה:

זה היה עץ תאנה צעיר.

ייאוש קל הרים ראשו, רגע,

ככלב שמירה, אפילו לא נבח.

אנסים ישנו שנתם ביער

וחלמו על אהבה אמיתית.

לא היית צריך להיות כאן.

אבל עכשיו אני כאן.

יחדו שטנו עד למקורות שגעונֵך,

מפל גועש. ובבוקר מים שקטים.

[מתוך: הזמן /יהודה עמיחי]