אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ עַכְשָׁו

בְּכָל כֹּחִי.

עוֹד יָמִים אֲחָדִים וְאֶחְדַּל.

וְכָךְ זֶה הָיָה בַּהַתְחָלָה:

אָהַבְתִּי אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁחַמָּנִית אוֹהֶבֶת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

וּכְמוֹ שֶׁהִיא נוֹטָה אֵלָיו.

וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא הַשֶּׁמֶשׁ

וְלֹא שֶׁאֲנִי חַמָּנִית.

אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּגְלַל מַה שֶּׁהוּא

וּמַה שֶּׁאֲנִי.

לִפְעָמִים כְּשֶׁצַּעֲרִי גּוֹבֵר עָלַי

אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לוֹ

אֲדוֹנִי, אַתָּה בְּכָל הָעוֹלָם,

בְּכָל הָעוֹלָם, וְרַק לֹא פֹּה.

וּמִלְּבַד זֶה, אֲדוֹנִי,

חַיַּי נְתוּנִים בְּכַפְּךָ.

אֲבָל אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׁעוּר

וְאֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טָעוּת.

אֵלֶּה דְּבָרִים

שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם.

דליה רביקוביץ'

היא יושבת ימים רבים בביתה.
היא קוראת עתונים.
(מה יש, אתה לא קורא?)
היא אינה עושה מה שהייתה רוצה לעשות. יש לה עיכובים.
היא רוצה וניל, הרבה וניל.
תן לה וניל.

בחורף קר לה, קר לה ממש
קר לה יותר מאשר לאחרים.
היא מתלבשת היטב ועדיין קר לה.
היא רוצה וניל.

היא לא נולדה אתמול, אם זה מה שאתה חושב.
זאת לא פעם ראשונה שקר לה
לא פעם ראשונה חורף.
בעצם גם הקיץ איננו נעים.
היא קוראת עיתונים יותר ממה שהייתה רוצה.

בחורף היא לא זזה בלי תנור.
נמאס לה לפעמים.
האם היא בקשה ממך הרבה דברים?
תודה שלא.
היא רוצה וניל.

אם תרצה להביט מקרוב, יש לה חצאית משובצת.
היא אוהבת חצאית משובצת כי זה עליז.
להביט עליה, אתה תצחק. 
הכל מגוחך כל-כך.
אפילו היא צוחקת לזה לפעמים.
קשה לה בחורף ורע לה בקיץ,
אתה תצחק.
אפשר להגיד מימוזה,
עוף שאינו פורח,
אפשר להגיד הרבה דברים.
היא תמיד מתעטפת במשהו ונחנקת,
לפעמים חצאית משובצת ועוד בגדים
תשאל, למה היא מתעטפת כשאפשר להחנק?
הדברים האלה מסובכים.

זה הקור בחורף והחום המופרז בקיץ,
אף פעם לא כמו שצריכים.
ודרך אגב, אל תשכח, היא רוצה וניל,
עכשיו היא אפילו בוכה.
תן לה וניל.

דליה רביקוביץ'

אדם חייו ארוכים מאוד,

לראות חול הופך כביש וכביש שוב חול

ולאהוב שוב את האישה שפעם אהב.

אנחנו מופתעים כל כך ממאות חגי חנוכה

בחיינו ומאלפי חגי פסח ומרבבות

ימי השבת. כמו כשאתה בא לארץ צפונית

בקיץ והשמש שוקעת והיום נמשך ואתה אוכל 

ושותה ויוצא החוצה והיום נמשך ואתה אוהב 

ואתה קורא והיום נמשך.

אבל אדם חייו קצרים.

אילו חיינו חיי נצח לא הייתה לנו

אהבה ולא כאבה.

אני זוכר שאמרתי לך לפני הרבה שנים

בואי אליי, היי שלי, אני אוהב אותך כל כך,

ובכית ואמרת, "באת בזמן לא טוב,

אני רתוקה בכל גופי ובכל נפשי

לאיש היפה והרע הזה".

והלכתי מאיתך ולבי נשבר בתוכי.

אבל אילו חיינו חיי נצח

לא היה נשבר לבי,

הייתי אומר לך: אין דבר

נפגש בעוד אלף שנה ואולי

בעוד מיליון שנה

ואז תהיי שלי.

[יהודה עמיחי, מתוך "שעת החסד"] 

פעם היתה ילדה שגדלה פרא
ואף אחד לא הצליח לביית

את הילדה הזו שגדלה פרא

היא לא הסכימה לנעול נעליים
היא לא הסכימה לאכול בסכין ומזלג
ויותר מהכל היא לא הסכימה להסתפר
והשיער שלה גדל פרא גם הוא
 

הביאו מחנכים ומורים מהעיר
וכולם ניסו
ניסו הרבה, אך ללא הועיל

הביאו מורים לחשיבה 
שניסו ללמד את הילדה איך לחשוב
אבל הילדה לא הסכימה לחשוב
שום דבר חוץ מהמחשבות שלה
שהיו מחשבות פרא

הביאו מורים לחלימה
שניסו ללמד את הילדה איך לחלום
אבל הילדה לא הסכימה לחלום
שום דבר חוץ מהחלומות שלה
שהיו חלומות פרא

הביאו מורה לצרפתית
ומורה לאנגלית
ומורה אחד ממושקף לגרמנית
אבל שום דבר מזה לא הצליח
לתקן את הילדה שגדלה פרא

הפרא אמנם ידעה לדבר
בסופו של דבר
בעשרים לשונות
אבל בכל אחד ואחת מהן
היתה אומרת בדיוק מה שהיא רוצה
בלי להתחשב בכלל באיך שזה נשמע

ובתוך הילדה שגדלה פרא
היה לב חם ופועם
שגדל פרא
ובתוך הלב שגדל פרא
היתה אהבה שגדלה פרא
ואף אחד לא הצליח לביית
את האהבה הזו שגדלה פרא
ויום אחד
היא טרפה את הילדה



[נובה יצחקובנה, מתוך "לילה של אלף זמן" - ספרון משודך שחולק ברחובות תל אביב]
 

"מפת העולם ברקע, בַּצֵל

עומדת אישה צעירה שקועה

הוא רחוק ולא

היא קוראת

כולה באור

מכתב

אהבה"

(המכתב - טוביה ריבנר)

(גילוי נאות)

ראיתי את פנייך
מסתכלות אל השמיים
לחפש מלאך סולח,
אלוהים שלא בורח.
כמו מדונה מצויירת
על גלויה של תיירים.
וידך שקופה חיוורת
ככנף של פרפרים.

רציתי להגיד לך,
שאני אותך ראיתי
נעלמת וחוזרת
בכל פעם קצת אחרת ,
משתקפת במים
במצולות אהבתי
ועוגנת על המזח
בחלום של ילדותי.

אבל את כבר לא היית שם
וידי אשר הושטו לך,
נמלאו בים מלוח
ודמותך היתה לרוח
שנושבת בערב חורף.
בחלון ביתי
את היית טיפות של חלב
על נרות אהבתי.

מילים: יהונתן גפן. לחן: שלמה יידוב.

תְּלוּלִית הַחוֹל שֶׁמֶשׁ רָוְתָה,
עַל תְּלוּלִית הַחוֹל – אֲנִי וְאַתָּה,
וּבַלֵּב –
אֹשֶׁר שָׁלֵו.

חֲצָאֵי צְבָעִים, חֲצָאֵי קוֹלוֹת,
לֹא צָרִיךְ לִשְׁאֹל, לֹא צָרִיךְ לַעֲנוֹת
הַבֵּט, הַקְשֵׁב.
הַעֲבֵר יָדְךָ עַל חֶלְקַת שְׂעָרִי.
בַּלֵּב –
אֹשֶׁר שָׁלֵו,
צֳרִי.

רחל.

(לחן מקסים של אהוד אטון ואוריאל הרמן, כאן: http://www.myspace.com/shireyrachel//).

השיר הזה גרם לי לאושר שליו. (:

בואי, בואי איתי. הקיץ

לא ישוב לעולם. האדמה

מתחילה לנסוע

(דוד אבידן)

פעם בחודש מניח הירח את עפעפיו הכבדים, ונרדם.

פעם אחת בחודש, גם זה יותר מדי.

אני בא אליך בזהירות

ברווח שבין הנשימה לבין הלמות הנשימה,

ברווח שבין הגוף לממשותו -

מישהו חופן את שמך:

חציו, עפעף

חציו, תנומה

צמרות כוכבים עושות דרכן אל הלב

בעדו חשבנו לפעום אל העולם -

יקירתי, לאן את פוסעת ברגע בו הבוקר

נושק לחלומנו הרטוב?

(יקיר בן משה מתוך "תנשום עמוק, אתה נרגש").