"דוד גורפינקל אמר לי את אחד הדברים היפים ביותר שאמרו לי על "אור". הוא סיפר לי שהוא למד באנגליה, והפעיל את המצלמה שם. מי שפיקח על העבודה שלו נהג לתת לו כאפה בכל פעם שהוא היה עושה פריים לא נכון לפי הכללים.

אז גורפינקל אמר לי שכשהוא התיישב לראות את "אור" הוא הרגיש כאב פיזי ממש. הוא אמר: "כל הזמן אני אומר בראש 'אסור, אסור, אסור' ואני מרגיש פיזית את הכאפות. אחרי כמה דקות השתחררתי ואמרתי 'איזה כיף!"'".

[שיחה עם קרן ידיעה, מתוך "קרחונים בארץ החמסינים"\ פבלו אוטין]

 'מה זאת המצווה הזאת לחדש? לא מספיק שאני עושה דברים טובים, גם צריך לחדש?' ואז הבנתי שאין שום עניין בלחדש. אם אתה תהיה מדויק עם עצמך חייב להיות חידוש. כי יש דברים שאתה רוצה לומר ורק אתה אומר ואז אתה חייב לחדש משהו, אפילו קטן, בשביל למצוא את ה'איך' לומר.

 נניח שאתה רוצה לדפוק מסמר בקיר. אתה לוקח פטיש והמסמר נורא דק, והפטיש לא מספיק טוב למסמר הזה. אז אתה לוקח את העט שלך ונותן מכות למסמר עם העט. הנה חידוש, לקחת עט והפכת אותו לפטיש. ככה ממציאים. אתה ממציא כי אתה חייב לדפוק את המסמר בקיר ואתה צריך למצוא איך לעשות את זה."

[שיחה עם דוד וולך, מתוך "קרחונים בארץ החמסינים"\פבלו אוטין]

תודה לילנה וגלי שקנו לי את הספר. :)

ייתכן בהחלט שאני נראה כמי שמגן בלהט על האבולוציה מפני מתקפה של בריאתן פונדמנטליסט, אבל הסיבה לכך אינה פונדמנטליזם מתחרה מצדי. הסיבה לכך היא שהראיות התומכות באבולוציה הן חזקות מעבר לכל שיעור, ואני מצטער בכל לבי על כך שיריבי אינו מסוגל לראות אותן - או,לעתים קרובות יותר, מסרב להתבונן בהן מפני שהן סותרות את הספר הקדוש שלו. הלהט שלי גובר כשאני חושב על כל מה שהפונדמנטליסטים המסכנים, ואלה המושפעים מהם, מפסידים. האמיתות של האבולוציה, לצד אמיתות מדעיות רבות אחרות, הן כל-כך מרתקות ויפות; כמה טראגי, באמת ובתמים, למות בלי לדעת את כל אלה! כמובן, המחשבה הזאת מעוררת בלי להט. איך אפשר אחרת? אבל האמונה שלי באבולוציה אינה פונדמנטליזם ואינה אמונה דתית, משום שאני יודע מה יידרש כדי שאשנה את דעתי, ואעשה זאת בשמחה אם הראיות הדרושות לכך יהיו לנגד עיניי.

והדבר אכן קורה לפעמים. סיפרתי במקום אחר על אחד מזקני העדה הנכבדים של המחלקה לזואולוגיה באוקספורד, סיפור שאירע בעת שהייתי סטודנט לתואר ראשון. במשך שנים האמין האיש בלהט גדול, וגם לימד, כי מנגנון גולג'י (מבנה מקרוסקופי שנמצא בתוך התאים) אינו ממשי, אלא רק ארטיפקט, אשליה. והנה, הייתה מסורת במחלקה להאזין מדי יום שני אחר הצהריים להרצאה של מרצה אורח. באחד מימי שני האלה, האורח היה ביולוג של התא מאמריקה, שהציג ראיות משכנעות לחלוטין כי מנגנון גולג'י הוא דבר אמיתי. בסוף ההרצאה פסע האיש הזקן אל קדמת האולם, לחץ את ידו של האמריקאי ואמר - בלהט נרגש - "בחורי היקר, אני רוצה להודות לך. טעיתי במשך חמש-עשרה שנים". כולנו מחאנו כפיים עד שידינו האדימו.

[יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת / ריצ'ארד דוקינס

(מומלץ. בלהט.)]

"פציעה גורמת להרס התאים באיזור הפגיעה וחושפת את הסביבה הפנימית למזהמים שונים. בעקבות הפציעה המקום הפגוע מתחמם, מאדים, מתנפח וכואב. מכלול התופעות האלה מכונה דלקת והן למעשה ראשיתו של תהליך ההחלמה מהפציעה."

[ביולוגיה של האדם \ עדי מרקוזה - הס, דידה פרנקל, נורית בשן.]

אט אט, כמעט בהיסוס, נעה הרכבת הלאה,

כאילו ביקשה למנוע שעה ארוכה ככל האפשר מן הנוסעים את האמת האיומה:

אושוויץ.

אנחנו, שחיינו במחנות ריכוז, יכולים לזכור אנשים שהלכו בין הצריפים וניחמו אחרים, ונתנו להם את פיסת לחמם האחרונה.

הם היו מעטים במספר, אבל היו הוכחה לכך שניתן לקחת הכל מאדם מלבד דבר אחד:

החופש שלו לבחור בקו ההתנהגות שלו בנסיבות מסוימות.

אחרי ככלות הכל, האדם הוא אותו יצור שהמציא את התאי הגזים של אושוויץ.

אבל הוא גם אותו יצור שנכנס קוממיות אל תאי גז אלה ועל שפתיו תפילת שמע ישראל.

פסגת החוויות היא לאדם החוזר הביתה אותה הרגשה נפלאה, שלאחר כל הסבל שנפל בחלקו שוב אין עליו מורא - זולת מורא האלוקים.

[מתוך ספרו של ויקטור פראנקל, "האדם מחפש משמעות".]

"מדוע היינו צריכים לארגן בייביסיטר, לנסוע לקולנוע, לחפש חניה, לעמוד בתור, לרכוש כרטיסים, לקנות פופקורן ודיאט קולה, ולשבת במשך שעתיים מרותקים לסרט - אם בסוף הוא נשאר אותו טמבל כמו שהיה בהתחלה?"

[מתוך "תסריטאות", קובי ניב]

חייבים למות, הפולנים היו אמורים למות, והגרמנים הורשו למות'. אם בכל מקום החיים הם ערך נורמטיבי, והמוות מייצג סטייה, הרי שבמרחב המוות אושוויץ התהפכו היוצרות: המוות היה לנורמה, וכך צורת חיים לאנומליה. עד הופעתה של אושוויץ היתה האונטולוגיה המערבית מהסוג שניסח הפילוסוף היווני פרמינדס, שלפיו היש ישנו, והאין איננו. בהשאלה ניתן לומר, כי בעוד החיים הם הוויה, המוות הוא העדרה. במרחב המוות אושוויץ, בעולם שבו צריך למות, ההוויה היתה להעדר. החיים היו למוות. עוד לפני שהקורבן הומת/ נרצח/ הושמד, הוא כבר היה מת. להיות באושוויץ משמע לא להיות."..

[ראיית העולם הנאצית. מרחב, גוף, שפה/בעז נוימן. עמ' 45- מרחבים אונטולוגיים]