בואי, בואי איתי. הקיץ

לא ישוב לעולם. האדמה

מתחילה לנסוע

(דוד אבידן)

הָרְחוֹב הַיָפֶה-הַיָפֶה יֵעָצֵר לְבַסוֹף בְּדַרְכּוֹ.
הַשַלְוָה, אטוּמָה וְקָשָה, תֵּחָתֵךְ כְּמוֹ חַלָה לְאוֹרְכּוֹ.
וְהַבּוֹקֶר הַלָּח יִתְפַּחֵם מִבָּרָק יְחִידִי. מִבְּרָקוֹ.

אנשִים יִתְנַשְמוּ בִּכְבֵדוּת כְּמוֹ בְּתֹם דְּהָרָה עַתִיקָה.
חֲגוֹרַת-הַבֶּטוֹן שֶל הָעִיר הֲדוּקָה, בְּהֶחְלֶט הֲדוּקָה.
הַקִירוֹת הַכְּבֵדִים מְבִינִים מַשֶהוּ וְנוֹפְלִים בִּשְתִיקָה.

עַל הָעִיר הַגוֹסֶסֶת בַּחוּץ צוֹנֶחַ אוֹר שֶמֶש מָחְלַט.
בְּיוֹם שֶכָּזֶה מִן-הַסְּתָם בַּבָּתִּים שוּם תִינוֹק לֹא נוֹלַד.
אָף לֹא מֵת שוּם אָדָם. וְאָכֵן, הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים לְאָט.

הָרְחובות ממְרִיאִים אֶל הָאוֹר הַלָּבָן כְּמוֹ שְטִיחַ-קְסָמִים.
הַקִירוֹת שֶנָפְלוּ מוּקָמִים אֵיכְשֶהוּ (אֶזְרָחִים חֲכָמִים).
וְלָעִיר אֵין רֵאשִית וְאֵין סוֹף. וְכָל הַמְבוֹאוֹת חֲסוּמִים.

וְיָדֵיךָ שָרוֹת מִן הַקִיר כְּמוֹ מִלְמוּל שֶל אֵזוֹב יְרַקְרַק.
וְעֶינֶיךָ פּוֹרְחֹות כְּמוֹ פְּנִינִים שֶל זְכוּכִית עַל צַוַּאר הַבָּרָק.
רַק רֹאשְךָ הֶעָיֵף צָף בָּאוֹר הֶעָמֹק. וְרַק פִּיךָ שָרַק.

[דוד אבידן, מתוך "ברזים ערופי שפתיים"]

ויש גם ביצוע מקסים של אילן וירצברג.

דחוף מאוד לתת לעצמי עכשיו הזדמנויות נוספות,

לצאת מתוך ההזדמנויות הקודמות, שכבר מומשו,

לעבר אפשרויות חדשות-חדישות, אפשרויות פתוחות.

בשלב מסוים חדלתי לספק לעצמי מצרך חיוני זה.

זכרתי רק את האספקות הקודמות, המסיביות, השופעות,

וחשבתי לתומי שמלאי-האפשרויות לא יתם עולמית.

לא חשבתי על עצמי במושגים תעשיתיים קונבנציונליים.

ולכן סיפקתי בבת-אחת את כל חומר-הגלם ותכניות-היצור.

עכשיו האספקה מתחילה, אחת, שתים, שלוש.

ברכבות ובמטוסים ובאוניות-משא ובמשאיות-ענק.

אני מספק לעצמי אפשרויות נוספות, שלא תִּתַּמְנָה כל-כך מהר.

אני פותח לפני עצמי דלתות סמויות וחולף דרכן.

אני מאותת לאופציות חדשות להגיע אלי במהירות-שיא.

דחוף מאוד לתת לעצמי עכשיו אפשרויות נוספות.

האפשרויות הקודמות מוצו פחות או יותר בתקופות קודמות.

יש לי כתיבה זורמת, ואני מתגבר כמעט על כל אתגר,

אבל לא זה מה שאני מחפש, לכן אני מחפש אפשרויות חדשות.

אני אמצא אותן, אל דאגה, אני אמצא אותן.

הן כבר מחכות לי ליד פתח הבית, הן מחכות לי.

הן יודעות עלי כל מה שצריך לדעת - יש להן כל הנתונים.

הן פועלות לפי הנתונים שיש להן ולפי המידע הדרוש.

הן מחפשות אותי כמו שאני מחפש אותן,

כי אני האפשרות שלהן כמו שהן האפשרויות שלי.

("דחוף לתת לעצמי", דוד אבידן)

באו מים רבים ושטפו את כולה, לא הותירו

אלא אנשים רגילים. (אנשים חכמים

את כל הרגילויות הסתירו.)

באנו לשתות מים חיים מן הים התיכון, והיה

מלוח מדיי. והפלגנו לאיי קפריסין

והשקפנו משם על הארץ. תשוב לתחייה

קיווינו בשקט. מבעד לכל התריסים

החושך נדחק לאיטו. ברגליים שקטות

הוא פסע בחדרנו. כך כך, מי הכיר, מי ידע

את ראשית הסיפור. כבר קראנו הרבה אגדות,

והנה - בכלזאת אגדה.

[דוד אבידן, מתוך "בעיות אישיות"].

אני אוהבת את השקט שאתה משאיר אחריך.
אני אוהבת את המוות הנודף משיריך.
אני אוהבת את הקצב המהיר בסרטיך.
אני אוהבת את הרעש שנוסע לפניך.

אני אוהבת את השקט, שאתה משאיר אחריך.
אני אוהבת את הדשא, שאתה רומס ברגליך.
אני אוהבת את המוות ואת ביטוחייך,
ואני אוהבת את שמך ואת כל נכסיך.

אני אוהבת את השקט, שאתה משאיר, אחריך.
אני אוהבת את החדר, כשהוא ריק בלעדיך.
אני אוהבת את המים, הזורמים מעליך.
אני אוהבת את החושך, החותר מתחתיך.

אני אוהבת את השקט, שאתה משאיר אחריך.
אני אוהבת את הרחש, שזוחל לרגליך.
אני אוהבת את הרגע, בו נשארתי בלעדיך.
אני אוהבת את הצבע הרחוק של עיניך.

אני אוהבת את השקט, שאתה משאיר אחריך,
ואני יושבת לי בשקט וחושבת עליך -
איך היית גדול ומפחיד בחייך
ואיך אסתדר פה עכשיו בלעדיך.

אני פוחדת מן השקט, שאתה משאיר אחריך,
ואני יושבת וחושבת מה יהיה בלעדיך,
ואני נזכרת באלה שהיו לפניך,
ואני יושבת לי בשקט וחושבת עליך.

[דוד אבידן.]

כי מרוב שאהבתי אותך לא יכולתי לומר לך.

לא יכולתי לומר לך מרוב שאהבתי אותך,

מרוב שאהבתי אותך,

עד שבאו ימים אחרים ויכולתי לומר לך.

יכולתי לומר לך משום שאהבתי אותך.

משום שאהבתי אותך.

העצים לבלבו בירוק והשמש הלכה והשחירה.

וככל שאהבתי אותך היא השחירה יותר

רחוקה. נכונה לזינוק. כמו זן מסוים של פנתר.

(באמת רק פנתר היא הזכירה)

ואז באנו העירה.

חבצלת אותי הכירה.

ובבוקר אותי העירה.

ובכל זאת אהבתי אותך.

בא האור הסופי וסילק כל ספק והותיר

רק את בית הקולנוע לבן ולוהט בשמש.

ומי שיש לו עדיין מה להסתיר

בל ייראה בשמש.

ומי שאוהב בל יעלה לעיר.

[דוד אבידן.]