כשהיית בן עשר. היא עמדה בשמש וגירדה את רגליה.

או ציירה אותיות בעפר במקל. משכו לה בשיער. או שהיא משכה למישהו בשיער.

וחלק בך נמשך אליה, וחלק בך התנגד - רצה לרכוב משם על אופניך, לבעוט באבן, לא להסתבך.

באותה הנשימה הרגשת את כוחו של גבר, ורחמים עצמיים שגרמו לך להרגיש קטן ופגוע.

חלק בך חשב: בבקשה אל תסתכלי עלי. אם לא תסתכלי, אוכל עוד לפנות וללכת.

וחלק בך חשב: תסתכלי עלי."

"תולדות האהבה", ניקול קראוס.

 היא היתה קוראת לי אליה לחדר, מחבקת אותי ומכסה אותי בנשיקות. היא היתה מלטפת לי את השיער ואומרת 'אני אוהבת אותך כל כך,' וכשהייתי מתעטשת היא היתה אומרת 'לבריאות, את יודעת כמה אני אוהבת אותך, נכון?' וכשהייתי קמה להביא ממחטה היא היתה אומרת, 'אני אביא לך אני אוהבת אותך כל כך'. וכשחיפשתי עט כדי להכין את שיעורי הבית שלי היא היתה אומרת 'קחי את שלי, בשבילך הכל' וכשגירד לי ברגל היא היתה אומרת, 'איפה זה, כאן? תני לי לחבק אותך' וכשאמרתי שאני עולה לחדר שלי היא היתה קוראת אחרי, 'איך אני יכולה לעזור לך אני אוהבת אותך כל כך'.

ותמיד רציתי להגיד, ואף פעם לא אמרתי: תאהבי אותי פחות."

[מתוך "תולדות האהבה"\ניקול קראוס]

היה יכול להדליק אש במו ידיו, לתקן דברים שנשברו ולהסביר איך משגרים דברים לחלל, אבל הוא מת בתוך תשעה חודשים."

מתוך "תולדות האהבה" מאת ניקול קראוס, עמ' 47.