אדם חייו ארוכים מאוד,

לראות חול הופך כביש וכביש שוב חול

ולאהוב שוב את האישה שפעם אהב.

אנחנו מופתעים כל כך ממאות חגי חנוכה

בחיינו ומאלפי חגי פסח ומרבבות

ימי השבת. כמו כשאתה בא לארץ צפונית

בקיץ והשמש שוקעת והיום נמשך ואתה אוכל 

ושותה ויוצא החוצה והיום נמשך ואתה אוהב 

ואתה קורא והיום נמשך.

אבל אדם חייו קצרים.

אילו חיינו חיי נצח לא הייתה לנו

אהבה ולא כאבה.

אני זוכר שאמרתי לך לפני הרבה שנים

בואי אליי, היי שלי, אני אוהב אותך כל כך,

ובכית ואמרת, "באת בזמן לא טוב,

אני רתוקה בכל גופי ובכל נפשי

לאיש היפה והרע הזה".

והלכתי מאיתך ולבי נשבר בתוכי.

אבל אילו חיינו חיי נצח

לא היה נשבר לבי,

הייתי אומר לך: אין דבר

נפגש בעוד אלף שנה ואולי

בעוד מיליון שנה

ואז תהיי שלי.

[יהודה עמיחי, מתוך "שעת החסד"] 

אנשים משתמשים זה בזה

כמרפא לכאבם. אחד את השני

שמים על הפצעים הקיומיים שלהם,

על העין, על הערוה, על הפה ועל היד הפתוחה.

תופשים זה את זה ולא רוצים להניח.

[אנשים משתמשים זה בזה/יהודה עמיחי

מתוך "יהודה עמיחי- שירי אהבה".]

מה זה? זה מחסן ישן של כלים.

לא, זו אהבה גדולה שהיתה.

חרדה ואושר היו בחושך הזה

ותקוה. אולי פעם הייתי פה,

לא התקרבתי לראות.

אלה קריאות מתוך חלום.

לא, זו אהבה גדולה

לא, זה מחסן של כלים.

[יהודה עמיחי

מתוך: שירי אהבה, עמ' 46]

כשנחבט ראשי בדלת, צעקתי

"ראשי, ראשי" וצעקתי "דלת, דלת".

ולא צעקתי, אמא, ולא, אלוהים.

ולא אמרתי חזון אחרית ימים

על עולם שבו לא יהיו עוד ראשים ודלתות.

כשלטפת את ראשי לחשתי

"ראשי, ראשי" ולחשתי "ידך, ידך".

ולא לחשתי, אמא, ולא, אלוהים.

ולא ראיתי מראות מופלאים

של ידיים מלטפות ראשים בשמיים הנפתחים.

כל שאני צועק ואומר ולוחש הוא

לנחם את עצמי: ראשי, ראשי,

דלת, דלת, ידך, ידך.

My Head, My Head

When my head got banged on the door, I screamed

"My head, my head." and I screamed, "Door, door"

and I did not scream, "Mother," and not "God." Not did I speak

of the vision of the End of Days

of a world where there will be not heads and doors anymore.

When you stroked my head I whispered,

"My head, my head," and I whispered "Youre hand, your hand."

and I did not scream, "Mother," and not "God."

And i did not see wonderful visions

of hands stroking heads in the opening heavens.

Whatever I scream and speak and whisper is

to comfort myself: My head, my head.

Door, door. Your hand, your hand.

[יהודה עמיחי, מתוך: שירי אהבה]

בקשות תקועות בחריצי הכותל המערבי,

פתקי ניר מקומטים ומודבקים.

לעומתם פתק תקוע בדלת ברזל ישנה

מוסתרת למחצה בשיח יסמין:

"לא יכולתי לבוא,

אני מקוה שתבין".

[מתוך: מאדם אתה ואל אדם תשוב - יהודה עמיחי, עמ' 46]

יַלְדָּה שֶׁלִּי, עוֹד קַיִץ עָבַר
וְאָבִי לֹא בָּא לַלּוּנָה-פַּרְק.
הַנַּדְנֵדוֹת מוֹסִיפוֹת לָנוּד.
שְׁנֵינוּ בְּיַחַד וְכָל אֶחָד לְחוּד.

אֹפֶק הַיָּם מְאַבֵּד סְפִינוֹתָיו -
קָשֶׁה לִשְׁמֹר עַל מַשֶּׁהוּ עַכְשָׁו.
מֵאֲחוֹרֵי הָהָר חִכּוּ הַלּוֹחֲמִים.
כַּמָּה זְקוּקִים אָנוּ לְרַחֲמִים.
שְׁנֵינוּ בְּיַחַד וְכָל אֶחָד לְחוּד.

יָרֵחַ מְנַסֵּר אֶת הֶעָבִים לִשְׁנַיִם -
בּוֹאִי וְנֵצֵא לְאַהֲבַת בֵּינַיִם.
רַק שְׁנֵינוּ נֹאהַב לִפְנֵי הַמַּחֲנוֹת.
אוּלַי אֶפְשָׁר עוֹד הַכֹּל לְשַׁנּוֹת.
שְׁנֵינוּ בְּיַחַד וְכָל אֶחָד לְחוּד.

אַהֲבָתִי הָפְכָה אוֹתִי כַּנִּרְאֶה
כְּיָם מָלוּחַ לְטִפּוֹת מְתוּקוֹת שֶׁל יוֹרֶה;
אֲנִי מוּבָא אֵלַיִךְ לְאַט וְנוֹפֵל.
קַבְּלִינִי. אֵין לָנוּ מַלְאָךְ גּוֹאֵל.
כִּי שְׁנֵינוּ בְּיַחַד. כָּל אֶחָד לְחוּד.

(שנינו ביחד וכל אחד לחוד / יהודה עמיחי)

"לא היית צריך להיות כאן עכשיו."

שריקה דקה בחשיכה:

זה היה עץ תאנה צעיר.

ייאוש קל הרים ראשו, רגע,

ככלב שמירה, אפילו לא נבח.

אנסים ישנו שנתם ביער

וחלמו על אהבה אמיתית.

לא היית צריך להיות כאן.

אבל עכשיו אני כאן.

יחדו שטנו עד למקורות שגעונֵך,

מפל גועש. ובבוקר מים שקטים.

[מתוך: הזמן /יהודה עמיחי]

מכות בושם נואשות היא מחזירה לעולם
בציחקוקים חדים היא מתנקמת על כל העצבות,
ובהתאהבויות פזיזות.

בלילה כשהיא קורעת תכשיטיה
יש סכנה שלא תדע גבול,
והיא תמשיך לקרוע את חייה -
ההתמוטטויות המתוקות של אביגייל.

[ההתמוטטויות המתוקות של אביגייל/ יהודה עמיחי]

היה אב כולם. כששמחתי, שמחה, כשקפצתי

עליה, קפצה תחתיי. העשב, שכיסה אותה באביב

רכך גם אותי, אדמתה בקיץ כאבה לי,

כמו עור בקוע בכף רגלי. כשאהבתי אהבה

גדולה, הוכרז על שחרורה,

כשערי התנוסס, התנוססו דגליה. כשנלחמתי,

נלחמה, כשקמתי קמה וכששקעתי

התחילה לשקוע איתי.

[כשהייתי צעיר/ יהודה עמיחי]

כשאצטרך להתחיל לזכות אותך
כשאחר יתחיל לגלות אותך
את פנים ירכייך הרכים מעל הגרב
ומתי את צוחקת
פיתוח תמונות ראשונות לחלומותיו בעתיד

וכשאצטרך לשכוח אותך
כשאחר יתחיל לזכור אותך
כשאחרי אחרים יתחילו לגלות

וחיי ריקים כפרח
שמרטו ממנו את כל העלים של כן לא

ולהיות לבד הוא להיות במקום שבו לא היינו יחדיו
ולהיות לבד הוא לשכוח שאתה כך
לרצות לשלם בעד שניים באוטובוס
ולנסוע לבד
ולנסוע לבד
ולנסוע לבד

עכשיו אכסה את המראה כמו תמונותייך
ואשכב לישון
עוף השמיים יאכל את בשר שנתי
הכלבים ילוקו את דמי מבפנים
אין רואים דבר מחוץ

[כשאצטרך/ יהודה עמיחי]

מזמור: רצחת שערך בשמפון,
יער אורנים שלם
מתגעגע על ראשך.

דממה בפנים ודממה מבחוץ
רקעו את פנייך בינהן כנחושת שקטה.
הכר על מיטתך יהיה לך מוח עזר
מקפל תחת עורפך לזכור ולחלום.

האדמה רועדת מתחתינו, אהובה,
נשכב צמודים יחדיו, בריח כפול.

[לַאהוּבָתִי בְּהִסְתָּרְקַה / יהודה עמיחי]