שמעון: לעתים רחוקות. אני מעדיף מפגש פנים אל פנים, שיחות טלפון, צ'ט, מיילים, בסדר הזה בדיוק.

ריקי: גם אתה חושש שהרעש הזה משבש את הקול הפנימי שמביא את הכתיבה?

שמעון: לא בהכרח. קשריי עם בני אדם הולכים ונחלשים עם השנים, אז אני זקוק פחות לאמצעי תקשורת, וככל שהם חדשים יותר, אני זקוק להם פחות.

ריקי: למה זה קורה?

שמעון: אין לי מושג. אני מאבד עניין. המגע עם העולם מכאיב לי יותר ויותר. מתסכל אותי. בספר "קילומטר ויומיים" אליש בן זקן אומר, "בני אדם בוגדים בך בעצם זה שהם לא מי שהיית רוצה שיהיו". זה ניסוח קיצוני, אבל אני הולך ומתקרב לעמדה הרגשית הזאת.

ריקי: אבל זה תמיד ככה, וגם אנחנו לא מצליחים להיות מי שהם רוצים שנהיה.

שמעון: כן, אבל לנו מותר.

[מתוך ראיון עם שמעון אדף, שפורסם ב-nrg ב-9.6.08]

לכתי ממך תהפוך לשובי אלייך

אם לא כן, מה פשר

הזחילה בהרים, האבנים הגבוהות,

ערמות התבן הנושפות זהב מוצל

אל תוך הערב"

שמעון אדף, "זחילה בהרים".