לנצח. נניח שאני אתחתן איתך, כן? אתה בטח תעבוד באיזו חברה.
אז מי ישמור עלי כשאתה תלך לעבודה? מי ישמור עלי כשתהיה בנסיעות? אני אסתובב צמודה אליך עד יום מותי? זה פשוט לא הוגן, איזה מין יחסי אנוש אלה? חוץ מזה, בסוף ימאס לך ממני. 'איזה מין חיים יש לי? רק לטפל באישה הזאת כמו בתינוקת.'
אני לא מוכנה לזה. זה גם לא יהיה פתרון לבעיות שלי."
"אבל הן לא יימשכו כל החיים שלך," אמרתי כשאני מניח יד על גבה. "הן יפתרו מתישהו. כשזה יגמר, נוכל לחשוב שוב. נחליט אז מה לעשות. יתכן מאד שאז תוכלי את לעזור לי. למה את לוקחת את הכל כל-כך קשה? תירגעי קצת. רק מפני שאת מתוחה הכל נראה לך כל-כך קשה. אם תירגעי, תרגישי פתאום קלה יותר."
"למה אתה אומר דבר כזה?" אמרה נאוקו בקול יבש להפחיד.
כששמעתי את קולה הבנתי ששגיתי מאד בדברי.
"למה?" אמרה נאוקו כשמבטה צמוד לאדמה לפני רגליה. "אני מבינה בעצמי שאם אירגע ארגיש קלה יותר. זה לא מועיל לי בכלל לשמוע דבר כזה. אתה מבין? אם אתן לעצמי להירגע עכשיו אני אתפרק לחתיכות. רק ככה הצלחתי לחיות כבר הרבה זמן, וגם עכשיו רק ככה אני יכולה לחיות. אם ארפה לרגע, לא אוכל לחזור. אני אתפרק לחתיכות שיעופו לכל עבר. למה אתה לא מבין? אם אפילו את זה אתה לא מבין, איך אתה יכול בכלל לחשוב שאתה מסוגל לטפל בי?"
שתקתי.
"יכול להיות שבאמת אני עדיין לא מבין אותך," אמרתי. "אני לא כל-כך פיקח ולוקח לי זמן להבין. אבל אם יהיה לי מספיק זמן אני אבין היטב, ואז אני אבין טוב יותר מכל אחד אחר בעולם."

[מתוך "יער נורווגי"\הרוקי מורקמי]

שמלווה אותי תמיד בתהליך הכתיבה: 'בין קיר מוצק וגבוה לבין ביצה שנשברת עליו, תמיד אעמוד בצידה של הביצה'. כן, לא משנה כמה צודק יהיה הקיר וכמה טועה הביצה, אעמוד לצדה של הביצה. מישהו אחר ייאלץ להחליט מי צודק ומי טועה. אולי הזמן או ההיסטוריה יחליטו. אם יקום סופר, שמסיבה כלשהי כותב ספרים שעומדים לצדו של הקיר, איזה ערך יהיה להם?

מה משמעות המטפורה הזאת? במובנים מסוימים זה פשוט ובהיר. מפציצים וטנקים וטילים וזרחן לבן הם הקיר הגבוה והמוצק הזה. הביצים הן האזרחים נטולי השם שנמחצים, נשרפים ונורים על ידם. זהו חלק אחד של המטפורה. אך זה לא הכל. יש בה משמעות עמוקה מזו. חשבו על כך, כל אחד מאתנו הוא באופן מסוים ביצה. כל אחד מאיתנו הוא ייחודי, נשמה חסרת תחליף שמכונפת בקליפה שבירה. זה נכון לגבַּי וזה נכון לגבי כל אחד מכם. וכל אחד מאיתנו, ברמה נמוכה או גבוהה, ניצב מול קיר גבוה ומוצק. לקיר יש שם והוא: 'השיטה'. השיטה אמורה להגן עלינו אך לפעמים היא מקבלת חיים משל עצמה ואז היא מתחילה להרוג בנו וגורמת לנו להרוג אחרים בקור, ביעילות, באופן שיטתי.

[...]

יש מסר אחד שהייתי רוצה להעביר אליכם היום. כולנו בני אדם, אינדיבידואלים שמתעלים מעל לאזרחות, גזע ודת, ביצים שבירות מול קיר גבוה ומוצק שנקרא השיטה. למראית עין אין לנו סיכוי לנצח. הקיר גבוה מדי, חזק מדי וקר מדי. אם יש לנו סיכוי קלוש לנצחון הוא ינבע מאמונה שלנו בייחודיותנו והיותה של הנפש של כל אחד ואחד מאתנו חסרת תחליף ומהחום שמתקבל מקיבוץ נשמות יחדיו.

קחו רגע לחשוב על זה. בכל אחד מאיתנו מפעמת נשמה ממשית וחיה, דבר שאינו קיים בשיטה. אסור לנו לתת לשיטה לנצל אותנו. אסור לנו לתת לשיטה לייצר חיים משל עצמה. השיטה לא יצרה אותנו. אנו יצרנו את השיטה."

(מתוך הנאום של הרוקי מורקמי בטקס קבלת פרס ירושלים)

כשאתה לבד, וחושב על בן הזוג שלך, קורה לך שאתה עצוב?"

"כמובן," הוא אומר. "זה תלוי מתי. בייחוד בעונה שבה הירח נראה כחול. ובעונה שבה הציפורים נודדות דרומה. ו..."

"למה כמובן?" אני שואל.

"כל מי שמאוהב מחפש חלק שחסר בו עצמו. לכן כשאדם חושב על מי שהוא מאוהב בו, הוא מרגיש עצב. כאילו הוא דורך שוב בחדר אהוב ומעורר זיכרונות שאבד לו מזמן. זה טבעי לגמרי. לא אתה המצאת את ההרגשה הזאת. אז לא כדאי שתנסה לקבל עליה זכויות יוצרים."

עמ' 366, "קפקא על החוף", הרוקי מורקמי.