ואכן, מגפות דָבר שכיח הוא. אבל מתקשה אתה להאמין במגפה שעה שהיא ניחתת על ראשך. היו בעולם מגפות-דבר לא פחות ממלחמות. ואף על פי כן, גם הדבר וגם המלחמה תמיד ימצאו את בני-האדם כה בלתי מוכנים. דוקטור רייה היה בלתי-מוכן, כשם שהיו כל בני עירנו, ועל רקע זה יש להבין להיסוסיו. כך יש להבין גם לכך שלבו היה מחולק בין הדאגה ובין האמונה. שעה שפורצת מלחמה אומרים בני-אדם: "זה לא יימשך, זה אווילי מדי". ואכן, בלי ספק, שמלחמה היא דבר אווילי מדי, אבל אין זה מונע בעדה מלהימשך. האיוולת היא תמיד עקשנית, ויכול היה אדם להרגיש בכך לולא הייתה דעתו נתונה תמיד על עצמו. בני עירנו היו, מבחינה זו, ככל האדם, הם הגו על עצמם, לשון אחרת – הומניסטים היו: הם לא האמינו במגפות. המגפה אינה כשיעור מידתו של האדם, לפיכך אומר אדם בלבו כי המגפה נעדרת ממשות היא, זהו חלום רע העתיד לחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע בני-האדם הם שחולפים, וההומניסטים שבהם בראש וראשונה, לפי שלא נקטו באמצעי זהירות. בני עירנו לא היו אשמים יותר מזולתם. הם שכחו דרכי ענוה, זה הכל, והם סברו כי עדיין הכל אפשר להם, ובזה כלולה ההנחה שהמגפות הן מחוץ לגדר האפשר. הם המשיכו בעשיית עסקים, התכוננו לנסיעות והחזיקו בהשקפות. כיצד יכלו לחשוב על הדֶבֶר, השם קץ לעתיד, למסעות ולויכוחים? סבורים היו שהם בני-חורין, ולעולם לא יהיה אדם בן-חורין כל עוד תהיינה מגפות.

[מתוך 'הדבר' / אלבר קאמי]

ואולי אתמול, אני לא יודע. קיבלתי מברק מהמעון: "אמך נפטרה. הלוָיה מחר, בכבוד רב." אי-אפשר להבין מזה כלום. אולי זה היה אתמול."

פתיחת ספרו של אלבר קאמי, "הזר".