"הצילו, הצילו!" צעק חזרזיר, "היפופיל, היפופיל איום ונורא!" והוא דהר משם מהר ככל יכולתו, עדיין צועק, "הצילו, הצילו! היפופיף איום ונולא!  הפילו, הפילו, הילוהיפ אלום ונורא!  הצילצילו, היפלוהיל לורא!" והוא לא הפסיק לצעוק עד שהגיע לביתו של כריסטופר רובין.

"כשאתה קם בבוקר, פו," אמר חזרזיר לבסוף, "מה הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך?"

"מה יש לארוחת בוקר?" אמר פו, "ומה אתה אומר, חזרזיר?"

"אני אומר, מעניין איזה דבר מרגש עומד לקרות היום?"

פו הנהן בכובד ראש.

"זה אותו דבר," הוא אמר.

במשך זמן מה פו והדוב הצף לא היו בטוחים מי מהם אמור להיות מעל השני, אבל אחרי שהם ניסו כמה מצבים שונים, הם הגיעו להסדר כאשר הדוב הצף למטה ופו רוכב למעלה כמנצח, חותר במרץ ברגליו.

"ועכשיו, פו," אמר כריסטופר רובין, "איפה הספינה שלך?"

"אני חייב לומר," הסביר פו כשהם הלכו אל חופו של האי, "שזאת לא סתם ספינה.  לפעמים היא ספינה, ולפעמים היא יותר כמו תאונה.  זה תלוי."

"תלוי במה?"

"תלוי אם אני מעליה או מתחתיה."

[מתוך: פו הדוב \ א. א. מילן]