"הפרחים גידלו קוצים במשך מיליוני שנים, ובמשך מיליוני שנים הכבשים אכלו אותם בכל זאת. האם אין זה חשוב להבין מדוע הפרחים טורחים כל כך לגדל קוצים שלעולם אינם מסייעים להם? האם המלחמה בין הפרחים לכבשים איננה חשובה? האין זה רציני וחשוב יותר מסיכומיו של האיש השמן בעל הפנים האדומות?
ואם אני מכיר פרח אחד אשר הוא יחיד ומיוחד בעולם, ואיננו גדל בשום מקום אחר אלא על הפלנטה שלי, וכבשה קטנה עלולה לקטום אותו בנגיסה אחת באיזה בוקר בלי להבין את אשר היא עושה, זה איננו חשוב?"
פניו שבו והאדימו.

"אם מישהו אוהב פרח, שיש רק אחד כמוהו בין כל מיליון-מיליוני הכוכבים, די לו להביט בכוכבים כדי להיות מאושר. הוא אומר לעצמו: 'אי-שם הפרח שלי נמצא...' אבל אם כבשה תאכל את הפרח, יהיה זה עבורו כאילו כל כוכבי השמים חַשְׁכו באחת! וזה לא חשוב בעיניך!"

יותר לא יכול היה לומר כי פרץ בבכי.

[הנסיך הקטן\אנטואן דה סנט אקזופרי]

"הנכן יפות, אך ריקניות, - הוסיף ואמר - וכלום כדאי להקריב את החיים למענכן? בעיני הזר העובר לתמו אין השושנה שלי שונה ונבדלת מכן. אולם בעיני אני הריהי חשובה מכולכן, כי רק אותה השקיתי יום-יום; רק אותה שמתי תחת פעמון-זכוכית, אף שכותי עליה בפרגוד מפני הרוחות העזות. רק למענה הרגתי זחלים (חוץ משנים-שלושה שהשארתי בחיים, למען יהיו לפרפרים); רק לקולה האזנתי שעה שקבלה או התפארה, ולעיתים אף בשעה שהחרישה, שהרי זו השושנה שלי ..."

[הנסיך הקטן, כתב אנטואן דה סנט-אכזיפרי, בתירגום של אריה לרנר והוצאת עם עובד]

הַבִּקּוּר אֶצְלוֹ הָיָה קְצַרְצַר, אֲבָל הוּא הֶעֱצִיב מאֹד אֶת לִבּוֹ שֵל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

"מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?" שָׁאַל אֶת הַשַּׁתְיָן כְּשֶׁרָאָה אוֹתוֹ יוֹשֵב לוֹ בְּשֶׁקֶט לִפְנֵי אֹסֶף שֶׁל בַּקְבּוּקִים רֵיקִים וְאֹסֶף שֶׁל בַּקְבּוּקִים מְלֵאִים.

"אֲנִי שׁוֹתֶה," עָנָה לוֹ הַשַּׁתְיָן בְּפָנִים קוֹדְרוֹת.

"לָמָּה אַתָּה שׁוֹתֶה?" שָׁאַל אוֹתוֹ הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

"כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ," עָנָה הַשַּׁתְיָן.

"מַה לִּשְׁכֹּחַ?" בִּקֵּשׁ הַנָּסִיךְ הַקָּטָן לָדַעַת וּכְבָר הָיָה לוֹ צָר עָלָיו.

"לִשְׁכֹּחַ שֶׁאֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ," הוֹדָה הַשַּׁתְיָן וְהִשְׁפִּיל אֶת רֹאשׁוֹ. "מִתְבַּיֵּשׁ בְּמָה?" חָקַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן שֶׁרָצָה לַעֲזֹר לוֹ.

"מִתְבַּיֵּשׁ שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה," הִפְטִיר הַשַּׁתְיָן וְהִתְעַטֵּף סוֹפִית בִּשְׁתִיקָה.

וְהַנָּסִיךְ הָלַךְ לוֹ מִשָּׁם, נָבוֹךְ.

"הַמְבֻגָּרִים בֶּאֱמֶת מוּזָרִים מְאֹד-מְאֹד," אָמַר בֵּינוֹ לְבֵינוֹ, שָׁעָה שֶׁעָשָה אֶת דַּרְכּוֹ.

[הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, אנטואן דה סנט-אכזיפרי.]

אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין."