"כשאבא שלי אמר שאמא שלי לא חוזרת, לא הסכמתי להאמין. הבאתי את כל הגלויות שלה מהחדר שלי ואמרתי, "היא היתה כותבת את כל זה אם היא לא היתה מתכוונת לחזור?" וממש כמו פיבי, שנופפה בסוודר של אמא שלה לפני אבא שלה, הבאתי תרנגולת מהלול: "אמא תעזוב את התרנגולת האהובה עליה?" דרשתי לדעת. "היא אוהבת את התרנגולת הזאת."
מה שבאמת התכוונתי להגיד היה, "אמא תעזוב אותי? היא אוהבת אותי."


[מתוך "שני ירחים"\שרון קריץ']

"הרגשתי כאילו אני עטופה בבועה. נדמה היה לי כאילו יש סביבי בועה חלקה, צלולה מספיק כדי שאוכל לראות דרכה, אבל חזקה מספיק כדי להחזיק אותי בתוכה.

 דמיינתי חורים קטנים בבועה הזאת שאפשרו לזרמים של כל מיני דברים מבחוץ להיכנס פנימה, כך שיכולתי לבדוק אותם, ולנשוף אותם בחזרה החוצה אם הם לא מצאו חן בעיני. בנסיעה לאלבוקרקי, הנקבים הקטנים הללו היו סגורים, חתומים.

כשהגעתי לנמל התעופה, לא יכולתי לשלוט בהם יותר, חלק מהנקבים נפתחו מעצמם. נקבים לא ממושמעים."

[מתוך "התלבלבות"\שרוץ קריץ']

הייתי מבולבלת לגמרי בקשר למקום שבו היינו. דוד מקס אמר לי שאנחנו בטיצינו, ושבטיצינו מדברים איטלקית. בחלקים אחרים של שווייץ, הוא אמר, אנשים מדברים גרמנית או צרפתית.

"חשבתי שאנחנו בלוגאנו," אמרתי.

"לוגאנו היא שם למטה," הוא ענה, מצביע על העיר שמתחתינו. "ומונטניולה היא ממש מאחורינו למעלה."

"אז איפה אנחנו נמצאים?" שאלתי.

הוא משך בכתפיו, "בבית בויה פופורינו בין לוגאנו ומונטניולה, במחוז טיצ'ינו בשווייץ באירופה בכדור הארץ."

"אה," אמרתי.

שמתי בחלון חדר השינה שלי שלט שבו כתוב "נחטפתי! אני מוחזקת בניגוד לרצוני!" אבל דודה סנדי אמרה, "יכול להיות שאנשים לא יוכלו להבין מה כתוב כי זה באנגלית." היא קנתה לי מילון אנגלי-איטלקי.

[מתוך "התלבלבות"\שרון קריץ']

"הסתובבתי להחזיר לבן את הציור, בדיוק כשהוא התכופף קדימה ומחץ את השפתיים שלו לתוך עצם הבריח שלי. השפתיים שלו נחו שם לרגע. האף שלי נלחץ לתוך השיער שלו, שהריח כמו אשכולית. זה בטח היה השמפו שלו.

ואז הוא התגלגל מהמיטה, חטף את הציור שלו וטס החוצה מהחדר. הוא באמת נישק לי את עצם הבריח? ואם כן, למה הוא עשה את זה? אם לא הייתי מסתובבת, הנשיקה שלו היתה נוחתת במקום אחר, כמו למשל, על הפה שלי? זאת היתה מחשבה די מצמררת. כמה שחשבתי על זה, ככה יותר ויותר תהיתי אם בכלל רק דמיינתי שזה קרה."

 [מתוך "שני ירחים"\שרון קריץ']

"אף אחד לא נוגע באף אחד אצלך בבית?"

"מה זה אמור להביע?"

"סתם חשבתי לי," הוא אמר. "מישהו נוגע בך?"

"לא. ברור שלא." לא הבנתי למה הוא חותר.

הוא בהה בי עם העיניים העגולות והשחורות האלה.

"חשבתי ככה. את נרתעת כל פעם שמישהו נוגע בך."

"אני לא."

"את כן."

[מתוך "שני ירחים"\שרון קריץ']