אמרתי לעצמי כאשר חמק מן העולם, ולרגע תמים חשבתי שגם אנ' שוקע ומתפגר, כה קר ומזוין היה המוות'שלו.ואחר כך הגיע, כמפליג בלילה בשטק, קול הטרוניה הצורמני של הוד כלביותה, האמא'שלי, אמא, מצטווח בנאצה ישר מן התחת של התועבה, בהולמה על דופן השבי וצורחת, "אי-פה הבגבוג שלי!"

"אי-פה הבגבוג שלי!"

אבא התאים סד כפול מאולתר על קרוסלי ועל חזי, כופה עלי להישאר בתנוחתי האופקית שם בתיבה- עריסתי- אך חדור בצורך לא-נשלט להתבונן במה שאחי מעולל כעת, לאחר ששוגר בצורה כה נמרצת אל הנצח, התאמצתי לזקוף ת'ראש'שלי בתקווה לתפוס מבט צדודי.

משהוטלתי אל החיים בלא הזהרה, מושלך מקרישי הגרה הסבואים- הו המנוחה שבה יכולנו לצוף ולצוף!- ונטוש כשעודני המום מהלם הלידה, המושג'שלי על חידה סופית זו היה, כפי שאתם יכולים בהחלט לדמות לעצמכם, בער עד חרפה. אנ' מתכוון, איך יכולתי לדעת עד מה דמוי מוות הוא המוות המזוין?"

[ניק קייב/ "ותרא האתון את המלאך", עמ' 11-12.]