( תומר שוכב על השטיח ומשחק עם האחיין התינוק שלו, ואומר לו: )

"יש לי חבר שקוראים לו בועז, כבר שבוע אנחנו ביחד. בועז, נכון, תגיד בועז, בבקשה תגיד בועז. בועז? בועז? ואנחנו הולכים לחיות כנראה לפחות 20 שנה ביחד. מה אתה אומר על זה? נכון יפה? אני אומר לך, יש לי תחושה כזאת מאד טובה שהוא מישהו שאני רוצה אותו הרבה שנים איתי ביחד. אנחנו הכרנו ביום חמישי לפני שבוע, מאז לא נפרדנו. אני חושב שכל הלילות ישנו ביחד. אתמול הוא כמעט לא נתן לי לישון בועז, כל הזמן הוא העיר אותי. הוא כל הזמן רצה שאני אהיה איתו. אתה יודע איה כיף זה לפגוש מישהו? אתה יודע איזה כיף זה? שפוגשים אותו? ואוהבים אותו?"

(תומר היימן. מתוך הפרק הראשון של הסדרה התיעודית "בדרך הביתה" שמשודרת בyes)

"כשהסתכלתי על הכיכר למטה וראיתי את כל האנשים, אנשים מכל העולם, ואת המחסומים האלה ששמים כדי שאנשים לא יכנסו, אז פשוט התפעלתי מהקסם הזה של הקולנוע, שאפשר לעצור את הפנתיאון ברומא רק כדי לצלם."

[איילת זורר, מתוך ראיון על הסרט "מלאכים ושדים" בחדשות של שישי בערב]

שבתינוק יש את אותן אותיות כמו בתיקון? איזה קטע.

[מתוך הסדרה 'מסכים', עונה שנייה].

My name is Sam Tyler. I had an accident, and I woke up in 1973. Am I mad, in a coma, or back in time? Whatever's happened, it's like I've landed on a different planet. Now, maybe if I can work out the reason, I can get home.

Sam Tyler: I need you to connect me to a Virgin mobile number -

Operator: Don't start that sexy buisness with me, young man! I can trace this call!

Gene Hunt: Oi! Referee! Has anyone ever told you you need glasses, you dozy git? Next time, I run you over!

Gene Hunt: So I'm right?
Sam Tyler: We both are.

Gene Hunt: Right.

Sam Tyler: Right.

Gene Hunt: Just as long as I'm righter than you are.

Andrea Kemble: He your boss? What would I get for smacking him one?
Sam Tyler: A round of applause from half our station.

Gene Hunt: The law, the law! Get down you divs!
*Everyone ducks*

Sam Tyler: We are the law, you bloody clowns! God help us!

Test Card Girl: Do you not like me with my clown? I can see I make you frown. When on Earth will all this end? I'm your friend, your only friend.

Gene Hunt: I think you've forgotten who you're talking to.

Sam Tyler: An overweight, over-the-hill, nicotine-stained, borderline-alcoholic homophobe with a superiority complex and an unhealthy obsession with male bonding?
Gene Hunt: You make that sound like a bad thing!

Glen Fletcher: Don't take this the wrong way, DI Tyler, but you're a mental case.

Gene Hunt: If I was as worried as you, I'd never fart for fear of shitting me'self.

Vic Tyler: I've got a young lad named Sam.

Gene Hunt: I've got a pain in the arse named Sam.

Gene Hunt: I'm not a Catholic me'self, Mr Warren, but isn't there something in the Bible about "Thou shalt not suck off rent boys?"
Mr Warren: How dare you come in here!

Gene Hunt: You could have said that to the boy.

Sam Tyler: You should'nt be driving with that leg.

Gene Hunt: Well, I am!
Sam Tyler: You were shot!
Gene Hunt: Yeah, and so will you be in a minute if you don't get in!

Gene Hunt: Shut up, yeh nancy-ass fairy boy!
Sam Tyler: Such elegant banter.

Sam Tyler: You're not above the law, you know!

Gene Hunt: What're you on about? I AM the law!

[Sam Tyler - John Simm

Gene Hunt - Phillip Glenister]

לפני שנה הגיעו למשרדי חברת הכבלים הוט שלושה גברים עם בובות ענקיות וכלי נגינה, במטרה להציע רעיון לסדרה חדשה שמבוססת על מופע רחוב שהריצו כבר שלוש שנים: שלוש בובות מנגנות קלאסיקות רוק. הם ניגנו מול חדר מלא בחליפות, אבל השטיק הישן לא היה מספיק מרשים. באקט של תושייה שלף רד, הבובה הסגולה שמגלמת את זמר הלהקה, דילדו ענק, מתנפנף, והתחיל למרוח אותו על הפנים של אחת המפיקות המצחקקות בהוט, תוך לחישות "אז כמה זמן את עובדת פה?". אם בן אדם היה עושה את זה הוא היה מבלה את היובל הבא בכלא, אלא אם הוא נשיא לשעבר - אבל כשבובה מורחת לך דילדו על הפנים, מתברר, אתה נותן לה סדרה.

*

"לפני שהכל התחיל", אומר רד, "עבדתי במזללה שהיא גם אטליז. זה לא עבד. אני ופונצ'ו נפגשנו כשהייתי בכלא בגלל שאכלתי שוטר".

האישיות של רד כל כך כריזמטית, שהוא משתלט קצת על הלהקה. לא הייתם רוצים להחליף אותו במישהו קצת פחות כריזמטי? נגיד, אריק ברמן?

פונצ'ו: "מה פתאום, הוא אידיוט".

רד: "אני לא באמת כזה חרא. זה רק יוצא ככה בעריכה בטלוויזיה. אני מאהב".

לפטי: "כולם סתם מנסים לגרום לנו להיראות כמו חארות. אבל זה לא שאנחנו יורים בלברדורים קטנים".

פונצ'ו: "פעם אחת".

לפטי: "פעם אחת זה עדיין לא נחשב מקצוע".

רד: "זה היה וגאס. היינו צריכים לעשות משהו כדי להקפיץ את ההופעה".

*

למשמע איזכור ההולנדים, מיכה מרכיב על עצמו את פונצ'ו ופולט: "אני שונא הולנדים".

למה?

פונצ'ו: "הם כמו נאצים, רק בלי התשוקה".

מתוך "בית הבובות", גון בן ארי, עמ' 16-17 ב"7 לילות", 25.7.08. "רד בנד" הכי אדירים, בחיי.

"But why, some say, the moon? Why choose this as our goal? And they may well ask why climb the highest mountain? Why, 35 years ago, fly the Atlantic? Why does Rice play Texas? We choose to go to the moon in this decade and do the other things, not because they are easy, but because they are hard, because that goal will serve to organize and measure the best of our energies and skills, because that challenge is one that we are willing to accept, one we are unwilling to postpone, and one which we intend to win, and the others, too."

John F. Kennedy

"אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה - לא רק בספורט, בהכל"

- טל ברודי, 1977, אחרי נצחון מכבי ת"א על היריבה הנצחית - צסק"א מוסקבה בחצי גמר אליפות אירופה בדרך לניצחון ראשון באליפות אירופה.

You and me, we used to talk
Like a river underground, the sewer where we used to walk.
The hole at the end empties out to the pier
Where paperboats disappear

Me, I try to send this note,
Float it like a paper boat,
But paper sinks and words are weak.
I try but I don't speak

Join together in the silent snow
Turn our faces up to see
Not endless night, but day
A pier
And you and me, talking.

(Joan of Arcadia, 1x20, Anonymous)

".of someone offering kindness for free

היזהר ממישהו המציע משהו בחינם.

[Gunslinger Girl, episode 3]

אני בוחן את פניו של הארי, ואז מביט אל החוף, מעבר לקרחת היער. הסירה שלנו שם, נעה מעדנות עם זרמי המים. האורות של מיאמי נראים מימין, בוהק לבן רך. אני לא מצליח לתפוס לאן הארי חותר, מה הוא רוצה לשמוע. אבל הוא אבי החורג הישר כסרגל; בדרך-כלל כדאי להגיד להארי את האמת. הוא תמיד יודע, או שהוא מברר.

"שנה וחצי," אני אומר.

הארי מהנהן. "למה התחלת?"

שאלה טובה מאוד, וללא ספק נשגבת מבינתי בגיל ארבע-עשרה.

"זה פשוט - אני כאילו... הייתי חייב," אני אומר לו. אפילו אז, צעיר כל-כך וכבר חלקלק כל-כך.

"אתה שומע קול?" הוא רוצה לדעת. "משהו או מישהו שאומר לך מה לעשות, והיית חייב לעשות את זה?"
"אה," אני אומר ברהיטות של בן ארבע-עשרה, "לא בדיוק."

"ספר לי," אומר הארי.

הלוואי שהיה ירח, ירח טוב ושמן, משהו גדול יותר להביט בו. אני חופן באגרופי ערמה נוספת של מחטי אורן. פני לוהטות, כאילו ביקש ממני אבא לדבר על חלומות הקשורים למין. ואכן, במובן מסוים - "זה, אה... אני כאילו, אתה יודע, מרגיש משהו," אני אומר. "בפנים. צופה בי. אולי, אהמ, צוחק? אבל לא באמת קול, רק - " משיכת כתפיים רהוטה של בן עשרה. אבל כנראה שזה נשמע להארי הגיוני.
"והמשהו הזה. הוא גורם לך להרוג דברים."

גבוה מעלינו מזדחל לו מטוס סילון איטי ושמן. "לא, אהמ, לא גורם לי," אני אומר. "רק - נותן לי הרגשה שזה רעיון טוב?"

"רצית פעם להרוג משהו אחר? משהו יותר גדול מכלב?"

אני מנסה לענות אך משהו תקוע בגרוני. אני מכחכח. "כן," אני אומר.

"בן-אדם?"

"לא מישהו מסוים, אבא. רק - " אני מושך שוב בכתפי.

"למה לא עשית את זה?"

"זה - חשבתי שז לא ימצא חן בעיניך. בעיניך ובעיני אמא."

"וזה כל מה שעצר בעדך?"

"אני, אה - אני לא רציתי שאתה, אהמ, תכעס עליי. אה... אתה יודע. תתאכזב."

אני מגניב הצצה לעבר הארי. הוא מביט בי בלי למצמץ. "בגלל זה יצאנו לטיול הזה, אבא? כדי לדבר על זה?"

"כן," אומר הארי. "אנחנו צריכים להכניס אותך לתלם."

להכניס לתלם, כן כן, רעיון טיפוסי לגמרי להארי בנוגע לאופן שבו יש לחיות את החיים, עם שמיכות מתוחות על המיטה ונעליים מצוחצחות. וכבר אז ידעתי; במוקדם או במאוחר, הצורך להרוג משהו מפעם לפעם ישבש במידה ניכרת את כניסתי לתלם.

"אני חושב שאני אמור להגיד משהו כמו: כל חיי הובילו לרגע הזה!" הוא חזר על הקול המאנפף. "כמובן, אף אחד מאיתנו לא יצליח להגיד את זה ברגש אמיתי. אחרי הכל, אנחנו לא יכולים בעצם להרגיש כלום, נכון? שנינו שיחקנו תפקיד כל החיים שלנו. זזנו בעולם הזה תוך כדי שינון שורות והעמדת פנים שאנחנו שייכים לעולם שנוצר בשביל בני-אנוש, ואנחנו עצמנו לא היינו אף פעם אנושיים באמת. ותמיד, תמיד, חיפשנו דרך להרגיש משהו! חיפשנו, אחי הקטן, רגע כמו זה בדיוק! רגש אמיתי, אותנטי, לא מזויף! זה חונק בגרון, לא?"

וזה אכן חנק. ראשי הסתחרר ולא העזתי לעצום את עיני שוב, מרוב פחד ממה שעלול לחכות לי שם. וגרוע מכך בהרבה, אחי היה ממש לידי, צפה בי, דרש ממני להיות עצמי, להיות בדיוק כמוהו.

[דקסטר חולם חלומות אפלים, ג'ף לינדסי.]

the Fire Nation thinks they don't have to worry about a couple of kids hiding in the trees. maybe they're right."

"BOO!"

"And maybe they're dead wrong."

[Avatar: the Last Airbender, book 1 episode 10.]

"My name is Zuko, son of Ursa and fire-lord Ozai, prince of the Fire Nation and heir to the throne."

"מי... מי אתה?" "השם שלי הוא זוקו, הבן של אורסה ולורד האש אוזאי, נסיך אומת האש ויורש העצר."

[Avatar: the Last Airbender.]

"In life, only one thing is certain, apart from death and taxes,

 no matter how hard you try, no matter how good your intentions, you are going to make mistakes.

You're going to hurt people. You're going to get hurt. And if you ever want to recover... There's really only one thing you can say. 

Callie: I forgive you.
George: What?
Callie: You made a mistake. But we took vows...till death do us part...so...I forgive you. 

Forgive and forget. That's what they say. It's good advice, but it's not very practical. When someone hurts us...we want to hurt them back. When someone wrongs us, we want to be right. Without forgiveness, old scores are never settled...old wounds never heal. 
And the most we can hope for is that one day we'll be lucky enough to forget. "

Episode 5, season 4 - Haunt your every day

"It's shocking how many kinds of addictions exist.

It would be too easy if it was just drugs and booze and ciggarettes.

I think the hardest part of kicking a habit is wanting to kick it. I mean, we get addicted for a reason, don't we?

Often, too often, things that start out as just a normal part of your life at some point cross the line to obssessive, compulsive, out of control.

It's the high we're chasing, the high that makes everything else fade away.

The thing about addiction is it never ends well.

Because eventually whatever it is that was getting us high, stops feeling good and starts to hurt.

Still, they say you don't kick the habit 'til you hit rock bottom. But how do you know when you're there?

Because no matter how badly a thing is hurting us, sometimes letting go hurts worse."

Episode 2, season 4 - Love/addiction

My father says she was born lucky.

He says I was lucky to be born.

I don't need luck though. I've always had to struggle and fight and that's made me strong.

It's made me who I am.

[Avatar: the Last Airbender]