אך קוראים לך?" שאלה קורליין את החתול. "תראה, אני קוֹרָליין. בסדר?"

החתול פיהק באיטיות, בקפדנות, חשף פה ולשון ורודים להדהים. "לחתולים אין שמות", אמר.

"לא?" שאלה קורליין.

"לא", אמר החתול. "עכשיו, לכם בני האדם יש שמות. זה כי אתם  לא יודעים מי אתם. אנחנו יודעים מי אנחנו, אז אנחנו לא צרכים שמות".

קורליין /ניל גיימן

אמר ללורד פרימוס כאשר עצרו להאכיל את הסוסים משקי שיבולת השועל הלחים.

"אתה צעיר ומאוהב", אמר פרימוס. "כל בחור צעיר במצבך הוא האדם האומלל ביותר עלי אדמות".

[אבק כוכבים, ניל גיימן.]

"אם תזכי להגיע לגילי", אמרה האישה הזקנה, "תדעי כל שיש לדעת על חרטות, ותדעי שחרטה נוספת כאן או שם, אינה משנה בטווח הארוך".

היא רחרחה את האוויר. שמלתה הייתה פעם אדומה, אך היא הוטלאה ודהתה עם השנים. היא נתלתה מכתף אחת, חושפת צלקת מקומטת שהייתה יכולה להיות בת מאה. "מה שאני רוצה לדעת הוא מדוע אינני יכולה עוד למצוא אותך במוחי. את עדיין שם בקושי, אבל את שם כרוח רפאים, חזיון תעתועים. עד לא מזמן את בערת - ליבך בער - במוחי כאש כסופה. אך לאחר אותו לילה בפונדק הוא נקרע והתעמעם, וכעת הוא לא נמצא שם כלל".

איביין הבינה כי היא חשה רחמים בלבד כלפי היצור שרצה במותה, לכן אמרה, "הייתכן שהלב שאת מחפשת אינו עוד שלי?"

האישה הזקנה השתעלה. כל גופה נרעד והתעוות מהמאמץ.

הכוכב המתינה עד שתסיים, ואז אמרה, "אני מסרתי את ליבי לאחר".

"הנער? זה בפונדק? עם החד-קרן?"

"כן".

"היית צריכה למסור לי אותו אז, לאחיותיי ולי. היינו יכולות להיות צעירות שוב, עמוק לתוך העידן הבא של העולם. הנער שלך ישבור אותו, או יבזבז אותו, או יאבד אותו. כך הם עושים כולם".

"אף-על-פי-כן", אמרה הכוכב, "ליבי בידו. אני מקווה שאחיותייך לא יחמירו איתך כאשר תשובי אליהן בלעדיו".

[אבק כוכבים, ניל גיימן.]

"מאיטה את הקצב, מר קרופ."

"בטח היא איבדה הרבה דם, מר ו'."

"דם נהדר, מר ק'. דם נהדר ורטוב."

"עוד מעט."

[לעולם לא עולם / ניל גיימן.]

כקוראים בשמו, חשב לעצמו מר קע.

["בשורות טובות"/ ניל גיימן וטרי פראצ'ט]

שאלה קורליין את החתול. "למה היא רוצה שאני אשאר כאן איתה?"

"היא רוצה משהו לאהוב, אני חושב", אמר החתול. "משהו שאינו היא. יכול להיות שהיא גם רוצה משהו לאכול. קשה לדעת עם יצורים כאלה."

[ניל גיימן, קורליין.]