"אנחנו צריכים כיסים הרבה יותר גדולים, חשבתי כששכבתי במיטה ומדדתי את שבע הדקות שלוקח לאדם נורמלי להירדם.

אנחנו צריכים כיסים ענקיים, כיסים גדולים מספיק למשפחות שלנו, ולחברים שלנו, ואפילו לאנשים שלא ברשימות שלנו, אנשים שמעולם לא פגשנו אבל אנחנו עדיין רוצים להגן עליהם.

אנחנו צריכים כיסים לרבעים ולערים, כיס שיחזיק את כל היקום."

[מתוך "קרוב להפליא ורועש להחריד"\ג'ונתן ספרן פויר]

"פחדתי."

"ממה פחדת?"

"אני לא יודע. פשוט פחדתי. ידעתי שאני לא אמור לשאול, אז לא שאלתי."

"אולי היא השתוקקה שתשאל."

"לא."

"אולי היא היתה צריכה שתשאל, כי אם לא שאלת, היא לא יכלה לספר לך."

"לא."

"אולי היא צעקה, תשאל אותי! תשאל אותי מה אני צועקת!"

(הכל מואר, מאת ג'ונתן ספרן פויר)

היו הכרה איטית בכך שהעולם לא נועד לה, ושמסיבה מסוימת היא לעולם לא תהיה שמחה וכנה בו-זמנית. היא הרגישה שהיא מלאה עד גדותיה, כל הזמן מייצרת ואוגרת עוד ועוד אהבה בתוך עצמה. אבל לא היה שחרור. שולחן, קמע משנהב, רשת, בצל, תסרוקת, רכיכה, שבת, אלימות, עור מת, מלודרמה, תעלה, דבש, מפית... שום דבר לא ריגש אותה. היא ניגשה אל עולמה בכנות, מחפשת משהו ראוי לכמויות האהבה שהיא ידעה שקיימת בתוכה, אבל לכל אחד נאלצה לומר, אני לא אוהבת אותך. עמוד גדר חום: אני לא אוהבת אותך. שיר ארוך מדי: אני לא אוהבת אותך. פיזיקה, הרעיון של עצמך, החוקים של עצמך: אני לא אוהבת אותך. היא הרגישה ששום דבר הוא לא יותר ממה שהוא באמת. כל דבר היה פשוט דבר, שקוע לחלוטין בהיותו דבר.

[הכל מואר, מאת ג'ונתן ספרן פויר]

"בני האדם הם החיה היחידה שמסמיקה, צוחקת, מאמינה בדת, מכריזה מלחמה ומתנשקת עם השפתיים, אז במובן מסויים ככל שמתנשקים יותר בשפתיים נעשיים אנושים יותר." "וככל שמכריזים מלחמה?"

ואז אני הייתי זה ששתק.

[מתוך 'קרוב להפליא ורועד להחריד' של ג'ונתן ספרן פויר]

""רק דבר אחד," אמר הגיבור. "מה?" "כדאי שתדעו..." "כן?" "אני א.. איך לומר..." אמר הגיבור. "מה?" "אני.. א..." "אתה רעב מאוד, כן?" "אני צמחוני." "אני לא מבין". "אני לא אוכל בשר." "למה לא?" "פשוט לא." "הוא לא אוכל בשר." אמרתי לסבא. "הוא כן," הוא דיווח לי. "אתה כן," דיווחתי לגיבור באופן דומה. "לא, אני לא." "למה לא?" חקרתי אותו שוב. "אני פשוט לא אוכל בשר." "חזיר?" "לא.: "בשר?" "לא בשר." "סטייק?" "לא." "עופות?" "לא." תה אוכל עגל?" "הוא אלוהים, בשום אופן לא עגל." "מה עם נקניק?" "גם לא נקניק." סיפרתי את זה לסבא, והוא הציג בפני מבט מוטרד מאוד. "מה לא בסדר איתו?" הוא שאל. "מה לא בסדר איתך?" שאלתי אותו. "אני פשוט כזה" הוא אמר "המבורגר?" "לא." "לשון?" "מה הוא אמר שלא בסדר איתו?" שאל סבא. "הוא פשוט כזה" "הוא אוכל נקניק? "לא." "לא אוכל נקניק!" "לא. הוא אומר שהוא לא אוכל נקניק..." "אני יודע." "באמת אתה לא אוכל נקניק בכלל?" "לא אוכל נקניק." "הוא לא אוכל נקניק," אמרתי לסבא. הוא עצם את העיניים וניסה לשלב את הידיים סביב הבטן שלו, אבל לא היה לו מקום בגלל ההגה. זה נראה כאילו יש לו בחילה בגלל שהגיבור לא אוכל נקניק.

"טוב תגיד לו להסיק מה הוא הולך לאכול. אנחנו נלך למסעדה המוכה ביותר." "אתה שמוק," דיווחתי לגיבור. "אתה לא משתמש במילה נכון," הוא אמר. "אני כן" אמרתי.

[מתוך "הכל מואר" ג'ונתן ספרן פויר]

הייתי מדבר ומדבר ומדבר ומדבר, לא סתמתי את הפה, השתיקה השתלטה עלי כמו סרטן, זו היתה אחת הארוחות הראשונות שלי באמריקה, ניסיתי להגיד למלצר, "הדרך שבה הושטת לי את הסכין כרגע מזכירה לי את " אבל לא הצלחתי להשלים את המשפט, השם שלה לא עלה, ניסיתי שוב, הוא לא בא, היא היתה כלואה בתוכי, כמה מוזר, חשבתי, כמה מתסכל, כמה פתטי, כמה עצוב, הוצאתי עט מהכיס שלי וכתבתי "אנה" על המפית, זה קרה שוב יומיים אחר כך, ואז שוב למחרת, היא היתה הדבר היחיד שרציתי לדבר עליו, זה המשיך לקרות, כשלא היה לי עט כתבתי "אנה" באוויר הפוך ומימין לשמאל כדי שהאדם שדיברתי איתו יראה, ובטלפון חייגתי את המספרים 3,4 ,2 כדי שבצד השני ישמעו את מה שלא יכולתי להגיד.

"לאן" היתה המילה הבאה שאיבדתי, כנראה מפני שהיא היתה קרובה כל כך לשם שלה, איזו מילה קלה לביטוי, איזו מילה משמעותית לאבד, נאלצתי להגיד "להיכן", וזה נשמע מגוחך, אבל מה לעשות, "להיכן אתה הולך," אף אחד לא היה בוחר להיות ככה.

"רוצה" היתה מילה שאיבדתי מוקדם, וזה לא אומר שהפסקתי לרצות דברים רציתי דברים יותר פשוט לא יכולתי עוד לבטא את הרצון, אז במקום זה אמרתי "משתוקק", "אני משתוקק לשתי לחמניות," הייתי אומר לאופה, אבל זה לא היה בדיוק נכון, המשמעות של המחשבות שלי התחילה להתרחק ממני, כמו עלים שנופלים מעץ אל הנהר, אני הייתי העץ, העולם היה הנהר.

את "בוא" איבדתי אחר צהריים אחד עם הכלב בפארק, את "יפה" כשהספר הפנה אותי אל המראה, את שם העצם "בושה" ואת כל ההטיות של "להתבייש" איבדתי באותו רגע; זה היה מביש. איבדתי את "לסחוב", איבדתי דברים שסחבתי "יומן", "עיפרון", "עודף", "ארנק" איבדתי אפילו את "לאבד".

כעבור זמן מה נשארו לי רק חופן מילים, אם מישהו היה עושה בשבילי משהו נחמד, הייתי אומר לו, "הדבר שבא לפני 'בבקשה'," אם הייתי רעב, הייתי מצביע על הבטן שלי ואומר, "אני ההפך ממלא," איבדתי את "כן", אבל עדיין היתה לי "לא", אז אם מישהו שאל אותי, "האם אתה תומס?" הייתי עונה, "לא לא," אבל אז איבדתי את "לא", הלכתי למכון קעקועים וקיעקעתי כן בכף ידי השמאלית ולא בכף ידי הימנית, מה אני אגיד לך, זה לא עשה את החיים נפלאים, זה עשה אותם אפשריים, כשאני מחכך את ידי זו בזו באמצע החורף אני מחמם את עצמי בעזרת החיכוך של כן ולא, כשאני מוחא כפיים אני מביע את הערכתי באמצעות האיחוד והפירוד של כן ולא, אני מסמן "ספר" בכך שאני פותח ומצמיד את כפות ידי, כל ספר, בשבילי, הוא האיזון בין כן ולא, אפילו זה, האחרון שלי, במיוחד זה.

האם זה שובר את לבי, כמובן, בכל רגע של כל יום, ליותר חתיכות ממה שהוא עשוי, מעולם לא החשבתי את עצמי לשקט, שלא לדבר על שתקן, מעולם לא חשבתי על דברים בכלל, הכול השתנה, המרחק שנוצר ביני ובין השמחה שלי לא היה העולם, הוא לא היה הפצצות והבניינים הבוערים, זה היה אני, המחשבות שלי, הסרטן של לא להניח לדברים, האם הבורות היא שמחה, אני לא יודע, אבל כל כך מכאיב לחשוב, ותגיד לי, מה זה עזר לי לחשוב, לאיזה מקום טוב המחשבות הביאו אותי? אני חושב וחושב וחושב, חשבתי כל הדרך מחוץ לשמחה מיליון פעם, ואף לא פעם אחת לתוכה.

"אני" היתה המילה האחרונה שהצלחתי להגיד בקול, וזה היה נורא, אבל זה מה שהיה, הייתי מסתובב בשכונה ואומר, "אני אני אני אני." "רוצה כוס קפה, תומס?" "אני." "אולי משהו מתוק?" "אני." "מה אתה אומר על מזג האוויר?" "אני." "אתה נראה עצוב. משהו לא בסדר?" רציתי להגיד, "כמובן," רציתי להגיד, "משהו כן בסדר?" רציתי למשוך את החוט, לפרום את צעיף השתיקה שלי ולהתחיל מההתחלה, אבל במקום זה אמרתי, "אני."

אני יודע שאני לא היחיד שחולה בזה, אתה שומע את הזקנים ברחוב, ויש ביניהם כאלה שנאנחים, "איי איי איי," אבל אחרים נאחזים במילתם האחרונה, "אני," הם אומרים, "איי" כי הם מיואשים, זאת לא תלונה זאת תפילה, ואז איבדתי את "אני" ושתיקתי היתה מוחלטת.

[מתוך "קרוב להפליא ורועש להחריד", מאת ג'ונתן ספרן פוייר]

באמצע עמידה על המקח. נשים בגיל העמידה קפואות באמצע חייהן. פטישים של שופטים קפואים, קפואים בין אשמה לזיכוי. על הארץ נמצא הבדולח של הנשימות הראשונות של התינוקות, והנשימות האחרונות של הגוססים. על מדף קפוא, בארון סגור וקפוא, יש פחית ובתוכה קול."

[ג'ונתן ספרן פויר/ "קרוב להפליא ורועש להחריד", עמ'211]