רכה ומסוכנת מאוד.

תוך ליטוף מלמלה שאני מנשק נעים ובלבי חשבתי שזה אנחנו ולא אני, אבל עניתי רק שהיא טעימה."

צקלון, מכאן.

אמו של דייויד קופרפילד

מתה עליו

כשהיה בן אחד-עשרה.

זו שיושבת לידי בסדנא

מתה עליו

עד היום.

היא אומרת:

"דיקנס הזה, אין עליו!"

אני אומרת: "יש,

לפחות שש

רגלים של אדמה"

[מבית היוצר של ג'יין, מהפוסט הזה.]

And then I woke up.

(חלמתי חלום, את יודעת. חלום שונה. כן, זאת המילה המתאימה לתאר אותו. שונה, כי אף על פי שזכורים לי כמה חלומות שדומים לאחרון במעורפל - ולעיתים רחוקות אני זוכרת חלומות - אף אחד מהם לא היה החלום הזה. לא אספר לך בדיוק מה היה בו. כאמור, יתדות החלום נעקרים במהרה מהַכָּרָתִי, ובנוסף שמעתי שתיאורי-חלום הם מהמשעממים שבסיפורים. אבל אולי כן תשמחי להכיר את הפיות אדומות-השיער והבריטים משוגעי-השיער שהופיעו בו, את היפהפיות הבוכות ואת הקהלים הצוחקים, את מחיאות הכפיים ואת מגוון דמויות הרקע הצבעוניות, שחלקן מככבות בחלומות קודמים שלי.

נכון שלא היה בו גשם, לא תמיד חייכתי ובכלל לא הרגשתי יפה ומרי-סואית כפי שניתן היה לצפות מחלומות - אבל אני אומרת לך, בכלל לא מתחשק לי לקום ולצחצח שיניים.)

אחרי שירי המקהלה העצובים והשחוקים כל כך והטקסטים של חיים חפר עלתה אחת הילדות הכי זונות בשכבה לבושה כאמא שכולה ומחזיקה תמונה ממסוגרת קטנה כזאת. על רקע מוזיקה סוחטת דמעות היא חיבקה את התמונה אל החזה שלה, הסתכלה לכיוון העצים במבט חצי חולמני חצי עצוב ודיקלמה את הטקסט "לפעמים אני מדמיינת שאני מכינה לך מאכלים ואתה חוזר רעב ומחייך אלי" אמא וסבתא בכו. אתם לא מסוגלים להבין מה זה שהילדה שהציקה לך במשך שנתיים יחד עם החברות השרמוטות שלה והמורה שהיתה מורידה לך ציונים ויורדת לך לחיים בדרך קבע גורמות לאמא שלכם ולסבתא שלכם לבכות."

מתוך הבלוג הזה.

שהרבה מילים התחילו מאונומטופיאות, אבל פתאום שמתי לב שיש גם מילים שנראות כמו המשמעות שלהן:

שמש שמפיצה קרניים
ירח שמתחיל חסר ואחר כך הולך ומתמלא
תן שנגמר ביללה ארוכה ודקה
גמל שיש לו דבשת וצוואר ארוך

ולבסוף
חומהחומהחומהחומהחומהחומהחומהחומהחומהחומהחומהחומהחומהחומהחומה"

[מתוך הקטע הזה בבלוג של ג'ני.]

בלב העייפות הגדולה, שאריות הדאגה והחשש הקל מפני העתיד לקרות מחר ובכלל, תוך הישענות על שמשת חלון האוטובוס האחרון, היה משהו מנחם במראה הברווז גדול-המימדים היושב לו בניחותא על גג העירייה. נדמה שבכל זאת נשארה טיפת שפיות במקום הזה.

[מתוך הבלוג של ריבר טאם.]

הכל בקופסאות מסומנות,

הרהיטים- חלק לקחו, חלק נתנו, חלק השאירו למי שיבוא אחריהם.

פתאום הקירות שם ריקים ושקט עומד בין החדרים,

פתאום זה כבר לא הבית שלהם אלא רק נכס שעתידו לא ברור.

הם ארזו חיים שלמים, מעל 50 שנים של מגורים ועזבו לבית אבות.

יש גם רגעים כאלה.

[מהבלוג של הייבי]

"אנשים צוחקים עליי כשאני אומרת שאני בן-אדם של הביצ' בויז ולא של הביטלס.

"איך אפשר להיות בן-אדם של הביצ' בויז ולא של הביטלס?", הם מתעצבנים, "איך אפשר להשוות בין פול מקרתני וג'ון לנון לבכיין הזה בראיין וילסון?". ובאמת, אם משווים את המוזיקה של הביטלס למוזיקה של הביצ' בויז, יוצאים עם פערים שלא נראו מאז מיה דגן להומור. שלא לומר, מיה דגן ודממה. שלא נדע, מיה דגן בתוכנית לא ערוכה של "מועדון לילה".

אני יכולה לומר עד מחר ש"god only knows" שם כל בלדת ביטלס בכיס הקטן, ובייחוד לאור העובדה שהמילים בשיר כל כך עצובות וטראגיות ומתנגשות עם הלחן העולץ, אבל שוב, אני מבזבזת את הזמן שלי, שלכם ושל חברות התקליטים, שאת הביטלס היו אוספות בשתי ידיים ולביצ' בויז היו קוראות חיקוי אמריקאי עלוב.

אבל כשסרג'נט פפר של הביטלס יצא ב-67 וגרם לבראיין ווילסון להתמוטטות עצבים שגרמה לו לכלוא את עצמו בשירותי ביתו למשך חמישה ימים מלאים מבלי לצאת (בחירה נאה, אגב. אני לא מדמיינת את עצמי שומרת על עקביות בכל מקום אחר בבית בו אאלץ להשתין), פול מקרתני התקשר אליו כדי לבדוק אם הכל אצלו בסדר, שזה בערך כמו לתת מישהו בוקס באף, ולשאול אותו אם היה בא לו בטוב כרגע צמר גפן או נייר טואלט.

מה שאני מנסה לומר הוא שלבראיין וילסון יש נשמה, וזה מה שאני אוהבת בו. לא את זה שהביצ' בויז ידעו לנגן (כי הם לא), ובטח לא בגלל שהמציאו באמריקה את תרבות הגולשים, באשמתה אנו נושאים היום בתוצאות, אבל איכשהו, קצת קשה לי להתרשם מנשמות פיוטיות כמו ג'ון לנון, ששר לפול מקרתני את יצירת המופת ואחד השירים האהובים עליי - How do you sleep at night, אחרי שנים בהם היו חברים הכי טובים ובלתי נפרדים.

אני רק יודעת שבשביל ליצור צריך שבב קטן באופי. שבב פסיכוטי ומתאבד שיגרום לנו לרצות למות ולכלוא את עצמנו בשירותים למשך שבוע כי משהו לא הלך לנו. זה לא תמיד יגרום לנו להיות הביטלס - ובעצם סביר להניח שתמיד נהיה בראיין וילסונים, לוזרים קטנים ומושתנים. אנדרייטד לכל החיים - אבל זה מה שחשוב."

[קטע מתוך הפוסט הזה: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=8038&year=2007&month=5, הבלוג של פרנצ'סקה]

נ.ב. הביטלס שולטים.

היום הוא הגדיר את היחסים שלה עם בן: אפילו הטון שלו בטלפון

יהיה מסתורי קצת

שונה ובוגר ורוחני

הוא ידבר על אמנות

הוא ידבר על אמנות.

(פחדתי לרגע)

"

[מתוך הבלוג של מיכל. קישור לקטע.]