|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
"גידלת זקן, מה...?"
האריי פינתה את השולחן והניחה את הכלים ברעש בתוך
הכיור. סנאוט התנדנד קלות על עקביו, עיווה את פרצופו ומצמץ בשפתיו בקול,
כשהוא מנקה את שיניו בלשונו. היה נדמה לי שהוא עשה את כל זה בכוונה.
"אין לך חשק להתגלח, מה?" שאל ונעץ בי מבט חודר. לא השבתי.
"היזהר!" המשיך כעבור רגע. "שמע לי. גם אצלו זה התחיל ככה."
"לך לישון," רטנתי.
"מה
פתאום? אני רוצה שנשוחח קצת. שמע, קלווין, אולי הוא רוצה רק בטובתנו? אולי
ברצונו להסב לנו אושר, אלא שאיננו יודע איך לעשות זאת? הוא קורא את
משאלותנו היישר ממוחנו, והרי רק כשני אחוזים מהתהליכים העצביים הם מודעים.
אם כך, הוא מכיר אותנו טוב יותר, מכפי שאנו מכירים את עצמנו. לכן עלינו
להשמע לו, לא? אינך סבור כך? אינך רוצה? מדוע," קולו נשבר בכאב. "מדוע איך
מתגלח?"
"הפסק," רטנתי. "אתה שיכור."
"מה? אני שיכור? אז מה? אם
אדם גורר את עצמו מקצה אחד של הגלקסיה אל הקצה השני, רק כדי ללמוד שהוא
שווה לתחת, אסור לו להשתכר? מדוע לא? אתה עדיין מאמין בשליחות של בני
האדם, קלווין, נכון? גיבריאן סיפר לי עליך, לפני שגידל זקן... אתה מתאים
בדיוק לתיאורו...
"רק שלא תכנס חלילה את המעבדה, שלא תתערער אמונתך... שם עובד סרטוריוס -
הוא המהדורה של פאוסט במהופך... מחפש תרופה נגד אלמוות! האביר האחרון של
'המגע הקדוש', הטוב ביותר שידנו משגת... גם הרעיון הקודם שלו היה בכלל לא
רע - גסיסה מתארכת. לא רע, מה? 'ייסורי נצח'... קש... מגבעות קש... איך
אתה יכול לא לשתות, קלווין?"
עיניו השקועות בין עפעפיים נפוחים הביטו בהאריי, שעמדה ללא ניע ליד הקיר.
"הו, אפרודיטה, בת האוקיינוס הצחורה..." החל לדקלם, "מגע ידך האלוהית..." הוא השתנק מצחוק.
"זה ממש מתאים, לא, קל...ווין?" דבריו נבלעו בשיעול.
התחלתי לאבד את קור רוחי.
"שתוק!" סיננתי בין שיני. "שתוק והסתלק מכאן!"
"אתה
מסלק אותי? גם אתה? מגדל זקן וזורק אותי החוצה? מוותר על אזהרותי, על
עצותי? הרי יצורי אנוש אמורים להיות ערבים זה לזה כשהם בין הכוכבים, לא?
קלווין, בוא נרד, נפתח את האשנבים התחתיים, ונתחיל לקרוא לו, לאוקיינוס.
אולי ישמע אותנו? אבל איך נדע מה שמו? חשוב על כך - הענקנו שמות לכל
הכוכבים והפלאנטות, אך אולי כבר היו להם קודם שמות משלהם? איזו עזות מצח
מצידנו! בוא, נרד! נצעק אליו... נספר לו מה עולל לנו, אולי יזדעזע,
יתחרט... ייצור לכבודנו סימטריאדות של כסף, יתפלל למעננו בשפת המתמטיקה
שלו, ירעיף עלינו מלאכים זבי דם... חרדתנו תהיה חרדתו, ייסורינו ייסוריו,
והוא יתחנן ויבקש את נפשו למות... שהרי כל מה שהנו וכל מעשיו אינם אלא
תחינה למוות.
"מדוע אינך צוחק? הרי אני רק מתלוצץ! ייתכן שאילו התברך הגזע האנושי ביתר
חוש הומור, הדברים לא היו מגיעים לכך. אתה יודע מה סרטוריוס רוצה לעשות?
הוא משתוקק להעניש אותו, את האוקיינוס, לגרום לו לזעוק זעקות שיבקעו מכל
הרריו ורכסיו בעת ובעונה אחת... אתה טוען שלא יהיה לו אומץ להביא את
התוכנית לאישור של מועצת הזקנים המאובנת ששלחה אותנו הנה כדי שנכפר על
חטאים לא לנו? אתה צודק, הוא לא יעשה זאת. הפחד ישתלט עליו. אבל רק בגלל
אותה מגבעת קטנטונת... לא, על המגבעת לא יעז לגלות לאיש. כזה אמיץ הוא,
פאוסט שלנו..."
שתקתי. שיווי משקלו של סנאוט הלך והתערער. דמעות זלגו על פניו ונטפו על חליפתו.
"מי
האחראי? מי עולל לנו את זה? גיבראין? גיאסה? איינשטיין? אפלטון? כולם היו
פושעים, אתה תופס? שים לב - בתוך חללית עלול אדם התפוצץ כבועה, לקפוא,
להיצלות, או שכל דמו יכול לפרוץ ממנו בטרם יניד עפעף, וכל מה שייוותר ממנו
יהיה שרידי עצמות מתעופפים, כלואים בתוך דופנות הפח, נעים במסלולים על פי
חוקי ניוטון כולל התיקון של איינשטיין - צעצועי הקדמה שלנו! ואנו הולכים
בנפש חפצה, כי זאת דרך רבת יופי, הולכים הגשמתנו העצמית שם, בין המכונות
הפועלות בלי לאות, הצלחות, הכיורים הנאמנים, האסלות בנות האלמוות... הבט,
קלווין, לא הייתי מדבר כך לולא הייתי שתוי, אך מישהו חייב סוף-סוף לומר
זאת! מישהו חייב! אתה יושב לך כאן, ילדון בבית מטבחיים, וזקנך צומח... את
מי צריך להאשים? הנה לך חומר למחשבה..."
הוא סב על עקביו לאט ופנה אל הדלת, נאחז במשקוף כדי לא ליפול ויצא החוצה. קול צעדיו הדהד שעה ארוכה במסדרון
[מתוך סולריס/ סטניסלב לם]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: