נדמה לי שתמיד ידעתי את זה. אבל מספרים על זה שני סיפורים, ושמעתי אותם לעתים קרובות כל כך, שהם כבר נראים לי כזכרונות. באחד מהם אני הגיבור; השני לא מחמיא לי כל כך.

קיבלתי קתרוס כאשר הייתי בן שש. אחותי ססיליה, שהייתה בת ארבע, חמדה את הקתרוס ופרטה עליו בכל הזדמנות.

לבסוף נתתי לה אותו, ומבחינתם של המשרתים העיד המעשה שאני עתיד להיות מלך נדיב. מעולם לא עלה על דעתם שהנגינה פשוט לא מעניינת אותי.

המחאות שהשמעתי על כך שאין זה קורבן גדול להפרד מחפץ שאין לי שום צורך בו נחשבו לצניעות, עוד תכונה טובה למלך.

ואולם איני בטוח כלל שזה מעשה צנוע לחזור על הסיפור הזה במכתב אלייך. אני מספר לך אותו כי אני רוצה שתדעי שיש לי תכונות שאחרים מעריצים בי. אני לא יכול לנחש לאיזו מסקנה תגיעי מהסיפור הבא.

הלכתי ברחובות פרל עם אבא שלי כשמישהו זרק עליו עגבניה רקובה. בשעה שניגב את בגדיו, אבא שלי פתח בשיחה אדיבה עם האיש ובמהלכה מצא פתרון לכל מצוקותיו. אחר כך שאלתי מדוע האיש לא נענש. כשאבא אמר לי שאבין זאת רק כשאהיה מלך בעצמי, אמרתי שאינני רוצה להיות מלך אם אנשים יזרקו עליי עגבניות. אמרתי שבעיני זו משימה כפוית טובה.

אבא מתגלגל מצחוק כשהוא מספר את הסיפור הזה. עכשיו אני יודע למה: זו אכן משימה כפוית טובה, אבל עגבניות הן רק קצה הקרחון.

[אלה המכושפת, גייל קרסון לוין.]

המתקיימות פעם בחודש. שלושה או ארבעה איורטים עולים יחד על הבמה ושרים בלדות ארוכות ועצובות או מזמורים עליזים או שירים מצחיקים, וכל הקהל מצטרף ושר איתם את הפזמונים. כל האוכלוסיה מכירה אלפי שירים, וכמעט לאיש מביניהם אין קול דק או חלש.

הקולות שלהם בוקעים מאיזה מקום עמוק, מאצבעות הרגליים שלהם, או מהנשמות שלהם. בשיר האחרון שהם שרים בכל "זמרייה", שיר מזמור לשמש העולה (מפני שהם שרים כל הלילה), הם מכנסים את המשפחות שלהם מסביבם, גברים ונשים וילדים אוחזים ידיים, מטים את ראשיהם לאחור ומשחררים לחלל האוויר את השירה שלהם.

ואני, ממקום מושבי עם המבקרים הספורים האחרים, מצרף את קולי הדל לשלהם, מזמזם כאשר אינני יכול לנחש את המילים, ומשתוקק לכך שמישהו יאחז גם בידי.

אולי נוכל לבוא הנה יחד יום אחד.

דרך אגב, את כבר מבוגרת בחודש מאז שראיתי אותך לאחרונה. האם את עדיין צעירה מדי להתחתן?

[אלה המכושפת / גייל קרסון לוין.]

שמי השתנה. פה קוראים לי מחסים, צליל שנשמע כמו יריקה יותר מאשר שם. הם לא מסוגלים לבטא מקסי, ואני לא מצליח לשכנע אותם לקרוא לי מחסי. הם כל כך רשמיים. הם אומרים "ברשותך" לעתים קרובות יותר מכפי שהם אומרים כל דבר אחר.

האיורטים נוהגים לחשוב לפני שהם מדברים, ולעתים קרובות הם מגיעים למסקנה, וזאת אחרי הרהורים ממושכים, שבעצם אין צורך להגיד דבר. היצורים הרעשניים ביותר במועצת איורטה הם הזבובים. ואם מדי פעם מוצאת דבורה את דרכה אל תוך אולם הישיבות, הזמזום ממש מחריש אוזניים.

אני כל כך מתגעגע לשיחה. האיורטים פשוטי העם הם דברנים, אבל בני האצולה - כלל לא. הם טובי לב. הם מחייכים בקלות. אבל הדיבור הוא מבחינתם מילה אחת, או לפעמים צירוף של כמה מילים. פעם בשבוע הם מפיקים משפט שלם. בימי ההולדת שלהם הם מעניקים לעולם פסקה שלמה.

בהתחלה נהגתי לפטפט כדי למלא את הדממה. בתגובה זכיתי לחיוכים, לקידות, להבעות פנים מהורהרות, למשיכות כתפיים ומדי פעם ל"אולי, ברשותך." אז עכשיו אני שומר את הנאומים שלי לעצמי.

בשעת טיול רגלי בגן חלפתי הבוקר על פני הדוכס מאנדונה. נגעתי בכתפו לאות ברכה. הוא הנהן בידידות. בדמיוני אמרתי, "הפרחים האלה נהדרים. פרח כזה צומח גם בקירריה, ואילו את הפרח הזה, השונה, לא ראיתי מעולם. איך אתם קוראים לו?"

בדמיוני הוא ענה לי, אמר את שם הפרח, הוסיף כי זהו הפרח החביב על המלכה וכי ישמח לתת לי זרעים ממנו.

אבל אילו הייתי באמת שואל על פרח כלשהו, הדוכס היה בוודאי ממשיך לטייל. הוא היה חושב לעצמו, "למה הנסיך הזה מחלל יום נפלא כזה בדיבורים? אם לא אענה לו, יוכל לנשום את האוויר המתוק ולהריח את ניחוחו, להרגיש את חומה העדין של השמש, לשמוע את רשרוש העלים. אולי הוא כבר מצטער על השאלה ששאל. אבל ייתכן שהוא חושב אותי לחסר נימוס מפני שלא עניתי לו. אבל אם אדבר אליו עכשיו, אולי אפתיע ואבהיל אותו. מה גרוע יותר? כנראה גרוע יותר שיחשוב אותי לחסר נימוס. אני מוכרח לדבר." ואולם, מותש מרוב הרהורים, לא יישאר לו די כוח אלא כדי להגיד מילה אחת - את שם הפרח.

אני כותב שטויות. קיוויתי להרשים אותך במכתבי הראשון בכתיבתי המבריקה, אבל הרושם הזה יצטרך כנראה לחכות עד למכתב השני.

לא כל השיחות שאני מדמיין לעצמי הן עם הדוכס. רובן הן איתך.

אני יודע מה הייתי אומר אילו הייתי בפרל. הייתי אומר לך לפחות שלוש פעמים עד כמה אני שמח לראות אותך. הייתי מדבר יותר על איורטה (ועם פחות תלונות), ומתאר את המסע הנה, בייחוד את ההרפתקה הקטנה שעברה עלינו כאשר אחד מסוסי המשא נבהל מארנב שחצה את השביל והתחיל לברוח. אבל ייתכן גם שאהפוך לאיורטי ופשוט אשתתק, ואתרכז אך ורק בחיוכים לעברך.

הצרה שלי היא שאין לי מושג מה תהיינה התגובות שלך. את מפתיעה אותי לעיתים קרובות כל כך. אני אוהב להיות מופתע, אבל אילו הייתי מצליח לספק לעצמי את התשובות שלך ברמה כלשהי של ודאות, אולי הייתי מתגעגע אלייך פחות. התרופה מובנת מאליה. את מוכרחה לכתוב לי שוב, ומהר. ואחר כך עוד פעם, מהר עוד יותר.

חברך הטוב,

מקסי.

[אלה המכושפת / גייל קרסון לוין.]