"אני פשוט מרגישה צורך לספר לכם איזה יום עבר עלי אתמול. יש לכם כוח לשמוע?

אז ככה. התעוררתי בשבע בבוקר, ואז גיליתי שאין חלב לקפה. אז עשיתי קפה שחור. שפכתי את המים הרותחים לתוך הכוס, עשיתי איזו תנועה פזיזה, וכל הקפה הרותח נשפך עלי. לבשתי מכנסיים קצרים. ככה התחיל היום שלי.

וכעבור שלוש שעות, הייתי באיזו פגישה, פגישת עבודה, חשובה, רצינית כזאת, שתיתי נס קפה (צחקוקים), כעבור כמה דקות, שוב תנועה פזיזה, שוב שפכתי את כל הקפה על החולצה שאני הכי אוהבת. אז הייתי לבושה בצורה קצת יותר מהוגנת. ואז חשבתי לעצמי, אוקיי, היום הזה לא הולך להתפתח לכיוונים טובים.

הגיע צהריים, אמרתי אני אכין לעצמי פסטה (צחקוקים גוברים). הכנתי פסטה, והכנתי את הרוטב, וזה מין מחבת כזה שהידיות שלו מברזל. ולא עלה בדעתי שברזל מתחמם, ופשוט בשיא הטבעיות תפסתי אותו בשתי הידיים. אי אפשר להסביר לכם במילים אם זה אף פעם לא קרה לכם, זה נורא לא נעים, הלכתי ושמתי את הידיים בפריזר (צחקוקים היסטריים) לאיזה עשר דקות, חיכיתי שזה יעבור, ואז אחר-כך, בגלל שיש לי זיכרון של חמש שניות, עשיתי את אותו דבר שוב. שוב. (קהל יוצא מגדרו).

ואז הגיע שתיים עשרה בלילה ואמרתי די. אסונות באים בשלשות, זה חייב להיגמר, אין סיכוי, אני אלך לישון והיום הזה נגמר.

 ואז ניסיתי לחבר את השישיית חשמל לשקע (צחקוקים מהוסים), אמרתי אני אשים את המטען של הפלאפון וגם את המנורת קריאה, שאני אוכל לקרוא. היה חושך בחדר והייתי יחפה (הקהל מתפקע וכך גם רונה עצמה), הכנסתי את החשמל לשקע (רונה מצחקקת), ופשוט חטפתי מכת חשמל שהעיפה אותי פיזית אחורה (צווחות), עד הדלת, וכמעט שברתי את הראש מהזכוכית. ו... אני לא יודעת מה להגיד לכם.

כאילו, באמת, אני אדם קצת קלאמזי, ודברים כאלה קורים לי, אבל כזה יום פשוט לא היה לי בחיים. והיום החלטתי שאני פשוט לא קמה מהמיטה, פשוט לא זזה, לא ימינה ולא שמאלה. פשוט שכבתי במיטה, ולא זזתי ולא אמרתי כלום ולא דיברתי עם אף אחד בטלפון, לא עשיתי שום דבר שיכול לסכן אותי. הגעתי בחתיכה אחת. ואני רוצה להזהיר אתכם, כשמשהו כזה מתחיל, פשוט תלכו לשכב ואל תזוזו. יום שלם." (מחיאות כפיים)

[זה לא ממש ציטוט אבל חשתי צורך להוסיף את זה כי היא היתה כזאת חמודה]

אז ככה:

1. הצעות לעיצוב או בנוגע אליו תתקבלנה בברכה.

2. בקשר לעניין פורמט הכתיבה, ישנן 2 אפשרויות:

"תחילת הציטוט

כאן וגם

כאן"

"משהו", מאת מישהו, מתוך משהו.

או,

משהו

תחילת הציטוט

כאן וגם

כאן

[מתוך משהו, מאת מישהו.]

זאת מכיוון שחלק אוהבים ככה וחלק אוהבים ככה, ונדמה לי שאפשר להתמודד עם שתיהן. מה גם שהאפשרות השנייה טובה יותר לציטוט הלקוח מתוך יצירה, והאפשרות הראשונה טובה יותר באם מצוטט מישהו.

אם יש הצעות אחרות, אפשר להציע.

3. מעתה, אנא שייכו את הציטוטים שלכם גם לסאב-קטגוריות (נגיד, ציטוט מתוך שיר של יהונתן גפן ישתייך גם ל"שירה" וגם ל"יהונתן גפן"). אל תהססו לפתוח סאב-קטגוריות נוספות, אם צריך.

4. אנשים חדשים, שלום לכם. (: אנחנו מבטיחים לא להיות כל כך טרחניים אם יבוא לכם להצטרף. כל מה שצריך בשביל להצטרף הוא לשלוח אימייל לאחד מהכותבים כאן, דרך שם המשתמש שלו, והוא כבר יידע מה לעשות.

5. נשמח אם מצטטים ו/או קוראים יוסיפו קישור של המרכאה ברשימותיהם. אופציונלי לגמרי, אבל זה יכול להיות נחמד. (: 

יאללה, ציטוט נעים.

אני מעדיפה לשבת באוטו

כשהמנוע דולק

זה מנחם אותי.

[שרון לנגר.]

כמו אוכל סיני. או שאוהבים, או שלא אוהבים.

ואם אתם סינים, אין לכם ברירה."

מתוך "Jeux d'Enfants" ("נראה אותך אוהב").

מכל השאלות

לשאול: ארזת לבד?

כן, לבד.

היה קשה, אמרתי

אבל יותר קשה לפחד שזה

לא יבוא כבר אף פעם.

אינני יפה, אתה מבין,

והלב הוא בגודל אגרוף.

[אורית גידלי, מתוך "עשרים נערות לקנא".]

ואולי אתמול, אני לא יודע. קיבלתי מברק מהמעון: "אמך נפטרה. הלוָיה מחר, בכבוד רב." אי-אפשר להבין מזה כלום. אולי זה היה אתמול."

פתיחת ספרו של אלבר קאמי, "הזר".

כשאתה לבד, וחושב על בן הזוג שלך, קורה לך שאתה עצוב?"

"כמובן," הוא אומר. "זה תלוי מתי. בייחוד בעונה שבה הירח נראה כחול. ובעונה שבה הציפורים נודדות דרומה. ו..."

"למה כמובן?" אני שואל.

"כל מי שמאוהב מחפש חלק שחסר בו עצמו. לכן כשאדם חושב על מי שהוא מאוהב בו, הוא מרגיש עצב. כאילו הוא דורך שוב בחדר אהוב ומעורר זיכרונות שאבד לו מזמן. זה טבעי לגמרי. לא אתה המצאת את ההרגשה הזאת. אז לא כדאי שתנסה לקבל עליה זכויות יוצרים."

עמ' 366, "קפקא על החוף", הרוקי מורקמי.

הגעתי למצב, שכאב לי כאן."

 "אני הגעתי למצב, שנמאס לי מהכל. מההורים שלי, מהמריבות המטופשות שלהם, מהבית ספר. אז עזבתי הכל, ובאתי אלייך."

[קלרה הקדושה]

רצה לעורר בקירבי את יצר הנדודים. לחפש אחר האבוד. לחקור, לשאול ולדרוש. התכעס כנראה האלוהים על אדישותי שאיפיינה אותי עד עכשיו.

חייתי בשלום עם היקום שמסביבי והוא לא הירבה להטרידני. עכשיו אני סוקר ובודק כל פרט, כל מהלך, כל שעה. אני חי את הטבע הפשוט. את הרכבות, השמים והאוטובוסים. חי אותם באומללות, אבל לכל הפחות - חי. ואפילו אם אינני עושה זאת כך בדיוק, הרי אני מדמיין זאת לעצמי ואז כאילו עשיתי זאת. מה זה משנה בעצם, העיקר - ההרגשה.

דמיון - אין לך דבר טוב ממנו. כשהייתי ילד אהבתי לשמוע את הסיפור על התרנגול, שחשב לתומו שהוא מעיר את כל העולם. היום אני מבין, שזה היה סתם תרנגול פרובינציאלי שהתווכח עם השמש הגדולה.

בספרי הילדים ינקתי מהדמיון. שם הכל אורירי ומתוק עם ריח נפלא. עד היום שמורים עימי כמה מאותם ספרים. אולי בגלל זה אומרים לי - "אתה עוד ילד. - תתבגר!". לילדים יש חלומות. עכשיו בבחינת גיל הריני מבוגר. כך על כל פנים, חייב אני להיות, אבל עודני חולם.

ימי עוברים והיופי שפיעפע בתוכי כל הזמן מתחיל להיעלם. אני קורא לכך - "הידרדרות". "השקיעה הגדולה של יגאל השלישי".

יתכן שזה בגלל שעדנה נעלמה, אבל ההגיון אומר לי שהדבר הרבה יותר עמוק. אלוהים שלח אותה אלי כדי להעירני מתרדמתי. נידמה לי שהוא הצליח. השלווה מפנה לי עורף ומתרחקת ממני."

[יגאל גלאי - התרבעות]

עדיין תראה את הפס הלבן שמסמן את הגלים המתקצפים, את געגועי הים אל היבשת. פס לבן שמתגלגל תמיד קדימה וחוזר חזרה, אבל לעולם אינו מוותר על התנועה. ובמרחק בלתי-ידוע אפשר לראות ספינה עוגנת, מוארת באור יקרות מדפנות עד תורן, כאילו היתה שם חגיגה נפלאה והמלח האחרון היה שיכור מכדי לכבות את האורות כשנרדם בין חבריו היגעים והשתויים. ותמיד, כמובן, קיים הגובה. ארבע-עשרה קומות, ולא לקפוץ. לדעת שהתהום קרובה כל-כך, שבצעד אחד אתה יכול לשים קץ לאכזבות, ליאוש, לאהבה העשויה מבדידות בלבד. שכן זה צעד שלך ולא של אחר, ואם אתה מחליט לא לקפוץ גם זה צעד שלך. ואתה חי, בסופו של דבר, תלוי על גגות, בצד אחד מוארת עיר ובצד שני ספינה חוגגת לנצח, וכל הגעגועים הולכים אל הים, הים שמתחבר לארצות אחרות, עם בתי מלון אחרים ואנשים אחרים, ואולי גם שם יש מישהו שהחליט לא לקפוץ, בקומה ארבע-עשרה חדר 1457, וגם הוא רואה, אמנם בשפה אחרת, קצף לבן בלילה, וחושב עלי."

"שיני חלב", עמ' 87-88. יהונתן גפן.

וללכת הביתה. איבדתי את ביתי. גם כשאני מגיע הביתה עדיין אני רוצה הביתה. פעם, אתם יודעים, היה לי בית, והוא אבד לי לאט. באהבה, בשנאה, במלחמה, בשלום. אבד לגמרי."

"שיני חלב", עמ' 7. יהונתן גפן.

לא פחות

מעשרת אלפים צלחות חרסינה

מתנפצות על רצפת המטבח.

אבל בטלפון

אני חייכן אלייך ולבוש היטב."

מתוך "שירי ים", אסף סטארדאסט.

הרגשתי

איך אף אחד מאיתנו

לא נמצא שם

זאת אומרת

שזאת בעצם

הייתה מיטה ריקה

עם ספרון של אגי

בפינתה

(אני חושב שאני הייתי בים עם

'לוסי' הכלבה שמסרנו בילדותי

והיא מדדה חצאית בעיר)"

מתוך "שירי ים", אסף סטארדאסט.

כי מרוב שאהבתי אותך לא יכולתי לומר לך.

לא יכולתי לומר לך מרוב שאהבתי אותך,

מרוב שאהבתי אותך,

עד שבאו ימים אחרים ויכולתי לומר לך.

יכולתי לומר לך משום שאהבתי אותך.

משום שאהבתי אותך.

העצים לבלבו בירוק והשמש הלכה והשחירה.

וככל שאהבתי אותך היא השחירה יותר

רחוקה. נכונה לזינוק. כמו זן מסוים של פנתר.

(באמת רק פנתר היא הזכירה)

ואז באנו העירה.

חבצלת אותי הכירה.

ובבוקר אותי העירה.

ובכל זאת אהבתי אותך.

בא האור הסופי וסילק כל ספק והותיר

רק את בית הקולנוע לבן ולוהט בשמש.

ומי שיש לו עדיין מה להסתיר

בל ייראה בשמש.

ומי שאוהב בל יעלה לעיר.

[דוד אבידן.]

הָיִיתִי אַלּוּף הַבְּרִיחוֹת וַעֲדַיִן אֲנִי חוֹשֵׁב:

בְּמָקוֹם אַחֵר אַתְחִיל מֵחָדָשׁ, אֶדְחֶה קֵץ,

אַפְלִיג לַמֶּרְחָבִים, אַבִּיעַ דֵּעָה.

פִּרְנַסְתִּי פְּסִיכִיאַטְר, לָמַדְתִּי זֶן,

קָרָאתִי שְׁפִּינוֹזָה, גִּדַּלְתִּי כַּלְבָּה,

לָמַדְתִּי הִיסְטוֹרְיָה (עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ

יוֹתֵר תַּאֲרִיכִים),

חֹרֶף שָׁלֵם הָיִיתִי דָּתִי,

לָחַשְׁתִּי תְּפִלּוֹת, חָקַרְתִּי פְּרָחִים.

טִיַּלְתִּי בָּעוֹלָם, צִלָּמְתִּי הָרִים,

רְאִיתִי כּוּשִׁי, עִשַּׁנְתִּי חֲשִׁישׁ,

הֵרַחְתִּי קוֹקָאִין, בָּלַעְתִּי אֶל אֶס דִּי,

הָיִיתִי יְהוּדִי.

שָׁמַעְתִּי מוֹצַרְט בֶּטְהוֹבֶן דֶּבְּיוּסִי יָם צִפֳּרִים,

חִפַּשְׂתִּי זָהָב, אִבַּדְתִּי חֲבֵרִים,

הָיִיתִי מֵת, שַׁבְתִּי לַחַיִּים.

אֲבָל כְּשֶׁאַתְּ מַבִּיטָה עַכְשָׁו

אַתְּ בְּוַדַּאי רוֹאָה רַק שִׁירִים.

בְּעִקָּר שִׁירֵי אַהֲבָה.

[מתוך "בְּעִקָּר שִׁירֵי אַהֲבָה", יהונתן גפן.]