אמר יעקב, "שתתה ליקר חזק של לימונים, וגם קוניאק, ועוד יותר מקוניאק היא אהבה גראפה. זה מין משקה של איטלקים. גלוברמן היה מביא לה לפעמים בקבוק, ופעם אחת בשבוע הם היו יושבים ושותים יחד, והוא היה שם לה שוקולדים קטנים בתוך הפה ומספר לה סיפור קטן. יותר מחצי בקבוק הם יכלו לגמור ככה ביחד ואחר-כך לקום וללכת לעבודה כאילו כלום דבר לא קרה. שככה יהיה לי טוב. חצי בקבוק באמצע היום זה לא הרבה מאוד אבל זה גם לגמרי לא מעט. בהתחלה היא שנאה אותו כמו את המוות, את הסויחר, ברחוב או בשדה אם היא היתה פוגשת אותו, היא היתה מוכנה להוציא לו את העיניים, אבל מהשתייה הזאת הם נהיו ידידים של יום אחד בשבוע. שתדע לך, זיידה, לא צריך דברים גדולים בשביל להיות ידידים. וגם בשביל לשנוא מספיק סיבות קטנות מאוד, ואפילו בשביל לאהוב."

קולו של יעקב נסדק לרגע: "הרי פה בכפר כולם היו שואלים למה אני התאהבתי בה, שאלו את זה גם מאחורי הגב וגם בפנים שאלו. למה אתה התאהבת ביהודית של רבינוביץ', שיינפלד? איך אתה יכולת לתת לרבקה שלך ללכת, שיינפלד?"

ואת דבריו אמר כחוזר על שאלה, אף-על-פי שאני לא שאלתיה, לא בקול ולא בלבי.

"הרי זה מה שאני אמרתי לך לפני רגע, זיידה, לא צריך סיבות גדולות בשביל לאהוב אשה, והגודל של האהבה אף פעם לא קשור לגודל של הסיבה. לפעמים מספיק מילה אחת שהיא אומרת. לפעמים רק הקו של המותן, כמו גבעול של פרג. לפעמים איך שהשפתיים שלה נראות כשהיא אומרת שבע או שמונה. תסתכל ותראה, בשבע השפתיים מתחילות כמו לנשיקה ואז רואים לרגע את השיניים נוגעות בשביל הבית ואז הפה נפתח קצת...ככה... ש-בע. אתה רואה? ובשמונה המם סוגרת את השפתיים ואז הקצה הלשון מציץ בשביל הנון, ש-מו-נה..."

והוא נעץ בי מבט, כמבקש לראות אם עמדתי על כוונת דבריו.

"בשביל להבין את הדבר הזה, שעות אני עמדתי מול הראי. אני עמדתי ואני אמרתי את כל המספרים האלה לאט-לאט ואני הסתכלתי איך בדיוק כל מספר נראה על הפה, ופעם אני גם שאלתי אותה, תגידי לי, יהודית, כמה זה שלוש ועוד ארבע, רק בשביל לראות את השבע על הפה שלה, אבל היא בוודאי חשבה שאני משוגע. ולפעמים, שתדע לך, זיידה, רק הגבות, רק הגבות של אשה, יכולות להחזיק גבר במשך חיים שלמים."

הוא מזג לו עוד מנה של קוניאק, סגר את הבקבוק והשיבו לארון. "אתה לא תקבל יותר היום, זיידה. זה היה רק בשביל עכשיו לטעום ובשביל פעם להיזכר. אני אשאיר את הבקבוק הזה בשבילך, שישכב לו כאן ויחכה ביחד אתי עד הארוחה הבאה שלנו. זה טוב לקוניאק לחכות, ואת הכוסות ואת הכלים ואת הכל מה שיש כאן אתה עוד תקבל ממני פעם אחרי שאני אמות. ובינתיים תמשיך לך לגדול ולשחק ולרוץ אחרי העורבים, ואנחנו שלושתנו, אני ורבינוביץ' וגלוברמן, נדאג שתהיה לך ילדות יפה. כי מה יש לילד חוץ מילדות? כוח אין לו ושכל אין לו ואשה אין לו. רק אהבה יש לו ששוברת את החיים ואת הגוף."

כימים אחדים/מאיר שלו

( תומר שוכב על השטיח ומשחק עם האחיין התינוק שלו, ואומר לו: )

"יש לי חבר שקוראים לו בועז, כבר שבוע אנחנו ביחד. בועז, נכון, תגיד בועז, בבקשה תגיד בועז. בועז? בועז? ואנחנו הולכים לחיות כנראה לפחות 20 שנה ביחד. מה אתה אומר על זה? נכון יפה? אני אומר לך, יש לי תחושה כזאת מאד טובה שהוא מישהו שאני רוצה אותו הרבה שנים איתי ביחד. אנחנו הכרנו ביום חמישי לפני שבוע, מאז לא נפרדנו. אני חושב שכל הלילות ישנו ביחד. אתמול הוא כמעט לא נתן לי לישון בועז, כל הזמן הוא העיר אותי. הוא כל הזמן רצה שאני אהיה איתו. אתה יודע איה כיף זה לפגוש מישהו? אתה יודע איזה כיף זה? שפוגשים אותו? ואוהבים אותו?"

(תומר היימן. מתוך הפרק הראשון של הסדרה התיעודית "בדרך הביתה" שמשודרת בyes)

לְכָל מָקוֹם שֶׁתַּגִּיעַ, תָּמִיד חַפֵּשׂ אֶת הַיְצִיאָה.

יִהְיֶה טוֹב, יִהְיֶה רַע, אַל תִּסְתַּכֵּן.

תָּמִיד עֲמֹד לְךָ קָרוֹב לַדֶּלֶת,

תַּכְנֵן אֶת הַבְּרִיחָה.

אֲפִלּוּ בַּבַּיִת שֶׁלְּךָ.

אַל תִּתְמַכֵּר לַבַּיִת, אַל תִּצָּמֵד לַקִּירוֹת,

וְתִהְיֶה מוֹכָן תָּמִיד,

שֶׁלֹּא יָבוֹא בְּהַפְתָּעָה.

לְאָן שֶׁלֹּא תַּגִּיעַ, אַל תִּצְטוֹפֵף,

הִכָּנֵס אַחֲרוֹן,

וְקֹדֶם כָּל

חַפֵּש אֶת הַיְצִיאָה.

"

[מתוך המחזור יִסּוּרֵי יוֹנָתָן הַצָּעִיר / יהונתן גפן, בעיקר שירי אהבה, עמ' 17-28]

ופסע אל המחנה, היא התייחסה אליו כאל רכישה. אני מחשיב את זה בתור אסון - זה סימן משכנע לחוסר ההרמוניה ששולט בראייה המשותפת שלנו. היא רצתה לביית אותו, אני רציתי לתת לו את אחוזת הבית במתנה ולברוח משם. היא האמינה שאפשר לאלף אותו עם טיפול נחמד ושהוא יהיה חיית מחמד טובה. אני אמרתי שחיית מחמד בגובה שבעה מטרים ובאורך עשרה מטרים לא תהיה הדבר הנכון למקום הזה, ובכלל, אפילו עם הכוונות הטובות ביותר ובלי להתכוון לשום נזק, הוא יוכל להתיישב על הבית ולמעוך אותו, כי לפי המבט בעיניו כל אחד יכול לראות שאין לו שכל.

ועדיין, היא נשבתה בקסם של המפלצת ולא היתה מוכנה לוותר. היא חשבה שנוכל להקים איתו מחלבה ורצתה שאעזור לה לחלוב אותו. אבל לא הסכמתי - זה היה מסוכן מדי. המין שלו לא היה נכון, ובכל מקרה לא היה לנו סולם. אז היא רצתה לרכוב עליו ולהסתכל על הנוף. תשעה או עשרה מטרים מהזנב שלו היו מונחים על הארץ, כמו עץ שנפל, והיא חשבה שתוכל לטפס עליו, אבל היא טעתה. כשהגיעה למקום התלול, הוא היה חלקלק מדי והיא נפלה מטה, והיה נגרם לה נזק אילולא הייתי שם.

האם היא היתה מרוצה עכשיו? לא. דבר לעולם לא מרצה אותה חוץ מהדגמות. תיאוריות שלא נבחנו לא מעניינות אותה, והיא לא מוכנה לסבול אותן. זו הדרך הנכונה, אני מודה. היא מושכת אותי, ואני מרגיש בהשפעה שלה; אם הייתי איתה עוד אני חושב שהייתי מאמץ אותה בעצמי. טוב, היתה לה עוד תיאוריה אחת בקשר לענק הזה: היא חשבה שאם נביית אותו ונעשה אותו ידידותי, נוכל להעמיד אותו על הנהר ונעשה ממנו גשר. גילינו שהוא כבר מבוית מספיק - לפחות למיטב צרכיה - אז היא עשתה ניסוי לפי התיאוריה הזאת, אבל נכשלה. בכל פעם שהיא מיקמה אותו לפי רצונה בנהר והלכה לחוף כדי שתוכל לחצות את הנהר על גבו, הוא יצא ועקב אחריה כמו הר מחמד. כמו כל החיות האחרות. כולן עושות את זה.

[מארק טווין, יומני אדם וחוה]

רוצו לקרוא, זה נפלא.

"אני זוכר את הריח של הפסנתר החשמלי שהזמנו מניו יורק, כשהתחלנו את כוורת. בשנת 73' זה הדהים אותי שאפשר לצלצל לניו יורק ולהזמין 'פנדר'.
הוא הגיע אלי הביתה, לבית אמי, וישנתי אתו באותו חדר. היה לו ריח שמאפיין איזו תקופה, ואני זוכר שזה ריח שמיד מעורר געגוע, אפילו אם אין למה להתגעגע. זה מדהים מה ריח עושה."

[יוני רכטר מתוך 'משחקים בנדמה לי'\הארץ אונליין]

"קלייר: קשה להשאר מאחור. אני מחכה להנרי, מבלי לדעת איפה הוא, תוהה אם הוא בסדר. קשה להיות זאת שנשארת.

אני מעסיקה את עצמי. ככה הזמן עובר מהר יותר.

אני הולכת לישון לבדי ומתעוררת לבדי. אני יוצאת לטייל. אני עובדת עד שאני מתעייפת. אני מביטה ברוח שמשחקת עם אשפה שהיתה קבורה תחת השלג כל החורף. הכל נראה פשוט עד שחושבים על זה. למה היעדרות מעצימה את האהבה?

 לפני הרבה זמן הגברים יצאו לים והנשים חיכו להם, עמדו על שפת המים, סרקו את האופק בחיפוש אחר סירה קטנטנה. עכשיו אני מחכה להנרי. הוא נעלם ללא רצונו, ללא אזהרה. אני מחכה לו. כל רגע של המתנה הוא כמו שנה, נצח. כל רגע הוא איטי ושקוף כמו זכוכית. דרך כל רגע אני יכולה לראות אינסוף רגעים מסודרים בשורה, מחכים. למה הוא נסע למקום שאיני יכולה ללכת אליו בעקבותיו?"

[אישתו של הנוסע בזמן/ אודרי ניפנגר]

When she was 22 the future looked bright
But she's nearly 30 now and she's out every night
I see that look in her face, she's got that look in her eye
She's thinking how did I get here and wondering why

It's sad but it's true how society says her life is already over
There's nothing to do and there's nothing to say
'Til the man of her dreams comes along
Picks her up and puts her over his shoulder
It seems so unlikely in this day and age

She's got an alright job but it's not a career
Whenever she thinks about it, it brings her to tears
'Cause all she wants is a boyfriend, she gets one night stands
She's thinking how did I get here, I'm doing all that I can

It's sad but it's true how society says her life is already over
There's nothing to do and there's nothing to say
'Til the man of her dreams comes along
Picks her up and puts her over his shoulder
It seems so unlikely in this day and age

כשהייתה בת 22, העתיד נראה בהיר

אבל היא כמעט בת 30 עכשיו, והיא יוצאת בכל לילה

אני רואה את המבט בפניה, יש לה את המבט הזה בעינייה

היא חושבת איך הגעתי לכאן, ותוהה למה

זה עצוב אבל נכון איך שהחברה אומרת שהחיים שלה כבר גמורים

אין מה לעשות ואין מה להגיד

עד שגבר חלומותיה יבוא

ירים אותה וישים אותה מעבר לכתפו

זה נראה כל כך לא סביר בימנו אנו

יש לה עבודה בסדר, אבל זו לא קריירה

כשהיא חושבת על זה, זה מביא אותה לדמעות

כי כל מה שהוא רוצה זה חבר, היא מקבלת לילות חד פעמים

היא חושבת איך הגעתי לכאן, אני עושה כל מה שאני יכולה

זה עצוב אבל נכון איך שהחברה אומרת שהחיים שלה כבר גמורים

אין מה לעשות ואין מה להגיד

עד שגבר חלומותיה יבוא

ירים אותה וישים אותה מעבר לכתפו

זה נראה כל כך לא סביר בימנו אנו

[Lily Allen - 22]

לשבור את השגרה. בלילות חורף רבים, אחרי ארוחת הערב, שומרי נהגו לשיר שעות שירים בשפת פַּשטוּ. קולי והצורה שבה ביטאתי מלים בפשטו היו איומים, אבל השומרים דחקו בי לשיר אתם. הבלדות היו שונות. לעתים מצאתי עצמי שר באי-רצון שירי טאליבן שהכריזו: 'לכם יש פצצות אטום, אבל לנו יש מתאבדים'.

בלילות אחרים, לבקשת השומרים, שרתי שירים אמריקאיים. בקול צרוד ומזייף שרתי את "ניו יורק, ניו יורק" לפי הגרסה של פרנק סינטרה, ותיארתי להם את השיר כסיפורו של איכר שמנסה להצליח בעיר כיד לפרנס את משפחתו. שרתי את Born to Run של ברוס ספרינגסטין וסיפרתי שזה ביטוי למאבקם של אמריקאים ממוצעים.

הבנתי שגם השומרים זקוקים לחריגה מהשגרה, אבל הרגשתי כמו קוף בקרקס כשהורו לי לשיר לכבוד מפקדים שבאו לבקר. ידעתי שהם צחקו עלי.

בכוונה נמנעתי מלשיר שירי אהבה, בניסיון לערער את אמונתם שכל האמריקאים נהנתנים. אך למרות מאמצי, שירים רומנטיים - בכל שפה שהיא - היו האהובים ביותר על השומרים. שירם של הביטלס She Loves You, שזימזם בראשי אחרי שקיבלתי מהצלב האדום את מכתבה של אשתי, היה הפופולרי ביותר.

מסיבות שהתמיהו אותי, השומרים נהנו מאוד לשיר את השיר הזה אתי. התחלתי בבית הראשון. שלושת שומרי הטליבאנים, טאהר ואסד הצטרפו אלי בפזמון החוזר. She loves you - yeah, yeah, yeah, שרנו יחד, כשהקלצ'ניקובים מוטלים סביבנו על הרצפה."

דייוויד רוד, ניו יורק טיימס, פורסם ב"השבוע" של "הארץ", 13.11.09, עמ' 11.

חלומות: "יש לי חלומות", אומר, "אני רואה רכבות שעוברות ברחובות ואני בתוך רכבת ואני נוסע ורואה אנשים שראיתי מזמן."

געגוע: "לפני שבוע הלכתי עם חייקה אשתי ופתאום אני רואה שהיא איננה ואני מתגעגע. היינו עשרות שנים ביחד. ועכשיו הבן כואבת לי."

אריכות חיים היא סבל? "אני שואל אותו דבר, אבל יש דבר אחד - להיפגש עם הנכדים. זה הדבר היחידי. זה שהנכד שלי הוא דוקטור, שאני נפגש איתו, זה נותן לי תקווה שאגיע ל-103 בדצמבר."

...

מדינת ישראל: "הייתי רוצה שיהיו פחות מיליארדרים ופחות עניים."

אלוהים: "אין. אין למעלה שום דבר. שם גם לא אפגוש את חייקה."

האושר (בסולם מ-1 עד 10): "אני לא בלתי מרוצה."

[הארץ, מוסף סופ"ש.]

מה זה? זה מחסן ישן של כלים.

לא, זו אהבה גדולה שהיתה.

חרדה ואושר היו בחושך הזה

ותקוה. אולי פעם הייתי פה,

לא התקרבתי לראות.

אלה קריאות מתוך חלום.

לא, זו אהבה גדולה

לא, זה מחסן של כלים.

[יהודה עמיחי

מתוך: שירי אהבה, עמ' 46]