נורא. וגם מפוזרת, מאותה סיבה. אני לא אמרתי לך את הסיבה, מאותה סיבה שאני מפוזרת כל-כך ומוזרה בזמן האחרון. אז תדע לך - חסר לי מישהו. חסר לי מאוד מאוד. נשאר מקום ריק, אתה מבין? (בכאב אמיתי). אתה חושב שאתה יכול להבין את זה? אין לך מושג (לחלון) כמה שהמישהו הזה חסר לי... כל המקומות האחרים דווקא תפוסים, יש כל מיני דברים בעולם. מחשבות. פחד. אבל מקום אחד נשאר ריק. ו... כשאני נזכרת בזה אני נעשית נורא מוזרה (בוכה חרש). מה רצית קודם? מה זה היה? פתאום אני שוכחת הכל חוץ מהמקום הריק הזה שנשאר, כי הוא כל הזמן ריק, וכל הזמן ריק וריק!!

(מתוך מחזה גנוז מאת תרצה אתר שנקרא "רעב אחר".)

"יש בעיה עם בינגו," אמר אבא.

"תעשה לי טובה."

"הוא בוויילס."

"ויילס? ויילס המדינה? מעבר לים? איך?"

"הוא עלה על מעבורת."

"איך?"

"אנחנו מניחים שהוא לטרמינל ועלה עם כולם. וירד עם כולם. אזרח ולשי טוב מצא אותו על הכביש הפתוח, בדרך לקיירנרבן, וצלצל למספר שעל הקולר."

"לא ביקשו ממנו כרטיס כשהוא עלה למעבורת?"

"אנחנו מניחים שהוא נדבק לאיזו משפחה, התחזה לחלק ממנה וחמק פנימה עם הכרטיס הקבוצתי שלהם."

השתתקתי. הייתי מוכרחה להסיר את הכובע בפני הכלב הזה. הם צריכים לשנות את שמו למרקו פולו.

"המעבורת הראשונה יוצאת מדון לירי בארבע," אמר אבא. "לוקח רק תשעים ותשע דקות להגיע להוליהד. או ככה לפחות הם אומרים. אני חושד שזה אידיאל סטחאנובי, שנועד לפתות את הנוסע התמים. הייתי שם כסף - אם היה לי - שבמציאות, טעות אנוש, חוסר יעילות, תנאי מזג אוויר וכו', מאריכים את השיט לפרק זמן בלתי ידוע."

"תהנו מהטיול."

"מי?"

"אתה. אמא. ביד. מי שנוסע."

"אבל את לא..."

"אני. בעבודה. אתה. בפנסיה. הוא. הכלב. שלך."

"את. הבת. שלנו. אנחנו. זקנים. ועניים."

"אני. אשלם. על. המעבורת. שלום. ולהתראות."

[איזה גבר מקסים / מריאן קיז]

אינה בראש ובראשונה זיקה לאדם מיוחד; היא עמדה, היא נטייה של האופי הקובע את יחסו של האדם אל העולם כולו, ולא אל "מושא" אהבה אחד. אם אדם אוהב אדם אחד בלבד ואדיש לכל יתר בני האדם, אהבתו אינה אהבה אלא דבקות סימביוטית, או אנוכיות מורחבת. ואולם, רוב בני האדם סוברים שהאהבה עומדת על המושא, האובייקט, ולא על הכושר לאהוב. לאמיתו של דבר, הם אפילו סוברים שאם אין הם אוהבים איש חוץ מהנפש ה"אהובה", זו הוכחה לעוצמת אהבתם. זו אותה הטעות עצמה שהזכרנו כאן קודם. זה שאינו חש שהאהבה היא פעילות, כוח של הנפש, מאמין שנחוץ רק למצוא את המושא הנכון - ואחר כך הכול יסתדר מעצמו. את הגישה הזאת אפשר להשוות לאדם הרוצה לצייר, אבל במקום ללמוד את אמנות הציור הוא טוען שעליו רק לחכות לאובייקט המתאים, ויפליא לצייר ברגע שימצא אותו. אם אני אוהב באמת אדם אחד אני אוהב את כל בני האדם, אני אוהב את העולם, אני אוהב את החיים. אם אני יכול לומר לזולתי "אני אוהב אותך," צריך שאוכל לומר "אני אוהב את כולם, דרכך אני אוהב את העולם, אני אוהב בך גם את עצמי."

מתוך "אמנות האהבה" מאת אריך פרום, עמ' 45-46.