אַתְּ רוֹצָה לָדַעַת
אֵיךְ אֲנִי חַי בִּלעָדַיִךְ?

כּמוֹ מִי שֶׁבִּצְנִיחָה
מֵהַקּוֹמָה הַמֵּאָה

רוֹאֶה בַּחַלוֹן
אִשָּׁה יְפֵהפִיָּה שֶׁמִּתְפַּשֶּׁטֶת

אהרן שבתאי, מתוך "טניה"

תהיה אתי בבדידותי

בהמוניי

תאהב אותי בשתיקתי

בסכיניי

תבטיח לי שתעמוד בי

תבטיח לי שלא תבגוד בי

עם אף אחת

מחולשותיי.

אל תתפתה אל המורדים בי

מתוך תוכי

אל תצטרף לבועטים בי

בכל כוחי

תהיה לצדי

כשאני נגדי.

אל תפקיר

אל תסגיר

אל תרשה לי לשמוח

לאידי.

שומר נפשי בייאושי

שומר נפשי בהתנגשי

הכי חשוב וחיוני

הכי מרפא לעלבוני

תאהב אותי

בכל זאת

למרותי.

[דוד גרוסמן]

הַחַיָּט שֶׁלִּי הוּא נֶגֶד פְּרֵדָה.

לָכֵן, כָּךְ אמר, לֹא יִסַּע עוֹד, אֵינוֹ

רוֹצֶה לְהִפָּרֵד מִבִּתּוֹ הַיְּחִידָה. הוּא בְּהֶחְלֵט

נֶגֶד פְרֵדָה.

פַּעַם נִפְרַד מֵאִשְתוֹ וְאוֹתָה

שוּב לֹא  רָאָה (אוֹשְוֵיץ). נִפְרַד

מִשָּׁלֹשׁ אַחֲיוֹתָיו וְאַף אוֹתָן

לֹא רָאָה (בּוּכֶנְוַאלְד). פַּעַם

נִפְרַד מֵאִמּוֹ (אָבִיו מֵת בְּשֵׂיבָה

טוֹבָה). עַכְשָׁיו הוּא

נֶגֶד פְּרֵדָה.

נתן זך

שרציתי לעמוד בפינת רחוב במנהטן ולהפוך למטיף שמדבר על קיפוח ואיוולות חברתיות."

(ציטוט של ברק אובמה, מהספר 'אובמה, יש לו חלום' \ אורלי אזולאי)

אמי מתה משום שהייתה עייפה

כה עייפה הייתה לא הצליחה

להירדם לקחה כדורים אך ללא

הועיל עד שיום אחד זה הצליח

והיא נפטרה בסתיו וקברו

אותה על גבעה מעל לכפר שלנו

בסתיו מתחת לפקעות הרקפות

ואני כעסתי עליה כפי שילדים

מתרעמים על הורים נרדמים

אבל בגשם הראשון רחמתי

וכעסתי על אלוהים שכן אין

זה הוגן מצדו להמטיר על

המתים בטרם תקום להם מצבה

הרטיבות חודרת ואמי תמיד היה

לה קר הייתי ילד וכך ילדים

חושבים ואז יצאה לרגע שמש

וקשת עמדה ונזכרתי כיצד פעם

חזרתי אחרי ניכוש עשבים בכרם

וידיי כבדות ספוגות באדמה שחורה

אמרתי אמא תראי איזה לכלוך

הייתי ילד וכך מדברים ילדים והיא

הסתכלה עלי בעיניים חומות בלתי-

נרדמות ואמרה לי בוץ זה לא לכלוך

ואז

כלומר כשחדל הגשם הראשון סלחתי

לה על תרדמתה וגם כמובן לאלוהים

אשר ממטיר על המתים בטרם מצבה

ומאז

בכל מטר ראשון אזכור אותה

אצא אל הגינה ולכבודה אחפון את

שתי ידיי אל תוך אמי האדמה

ואבכה בקול רם וניחר כדרך הילדים

שנרדמו להם הורים והם לבד וערים

בערב חורף כה רטוב וכה חשוך

עם שינה שאין בה מוות ובוץ שאינו לכלוך

יהונתן גפן

את חייכת במלוא שפתייך ובידרת את שערך

ואמרת לי שחייך התרגלו כבר לחייך

ואמרת לי שחייך כבר אינם מה שהיו -

לפעמים את כבר צוחקת

לא תמיד את לבדך.

וראיתי את השקט

וניחשתי את הכאב

ואמרתי: זה בסדר, לא צריך להתאהב

ואפשר לחיות גם ככה

ואפשר בכלל לחיות

גם בלי אושר, בלי לדעת בשביל מי ומה ואיך

נתן זך

"הספר מסופר מנקודת מבטה של הילדה במשפחה, שנולדה אחרי שהחתול היה כבר בן בית. מולי החתול היה חבר למשחקיה וישן איתה בכל לילה במיטה, אבל ככל שהיא גדלה כך הלך מולי והזדקן, עד שמת. כשהגענו למשפט שבו מודיעה הילדה שמולי מת בלילה, טלי פרצה בבכי קורע לב, והיה קשה להרגיעה. נדמה לי שלא פחות משחשה הזדהות עם הסיפור וצער על מותו של מולי, היא היתה המומה להיתקל בספר שלא בוחל מעיסוק ישיר במוות. אולי היא חשבה שספרים לילדים לא אמורים להיות כאלה.

אני לפעמים מבטיחה לה, כשרואים סרטים מצויירים ויש קטע מותח ומפחיד, שבסוף הכל יהיה טוב. אני מניחה שהיא פשוט לא הביאה בחשבון שיכול להיות ספר שבו בסוף הגיבור הראשי מת.

התנצלתי עמוקות בפני טלי ואמרתי לה שלא ידעתי שהספר ישפיע עליה ככה, ולא רציתי לגרום לה לבכות לפני השינה.

"תשימי על הספר הזה מדבקה," היא התייפחה, "ותכתבי עליה: 'לא להקריא כי הספר הזה גורם לטלי לבכות'."

[מתוך הבלוג של גילי בר-הלל באתר "רשימות"]

ושוב ברנטגן של הלב שלי מצאו קיר לבנים
ועטיפות ריקות של "טיים", שני אוגרים בתוך מאזניים
מקלות ניקוי אוזניים ואופניים שחסר בהם אבוב,
שאריות של ארוחה ומזוודה חצי פתוחה
ודף נייר שבו נאמר "מיד אשוב".

[מתוך "שיר בחסות המועצה לפירות הדר"/ הבילויים].

"[...] תמיד הייתי ילדת ה"אבל". עשיתי הכל, אבל הייתה לי פוביה למילה "אבל". כאילו שהיא נבנתה מרצף של תחושות רעות, כאילו היא באה כהכנה לכל מה שאצטרך לשמוע אחריה. כל הרע, מתוך הטוב. אז "אני מוותר" זה שילוב מילים יפה. אולי אפילו שילוב מנצח. קצת פחות אומנם מ"אני אוהב". אבל אולי זה בסך הכל מנוגד זה לזה. [...] אז וויתרת על ילדת ה"אבל", וויתרת עליי. צמד המילים הזה שתיאר אותי באופן כל כך מושלם, נראה לפתע קצת עצוב. אני רציתי שבפעם הראשונה מישהו יוכל לבוא ולהפריד בין שתי המילים האלה. אתה בכל זאת בחרת לוותר על ילדת ה"אבל". אני מצידי רציתי שתוותר רק על ה"אבל"."

מתוך הבלוג הזה.

שמלווה אותי תמיד בתהליך הכתיבה: 'בין קיר מוצק וגבוה לבין ביצה שנשברת עליו, תמיד אעמוד בצידה של הביצה'. כן, לא משנה כמה צודק יהיה הקיר וכמה טועה הביצה, אעמוד לצדה של הביצה. מישהו אחר ייאלץ להחליט מי צודק ומי טועה. אולי הזמן או ההיסטוריה יחליטו. אם יקום סופר, שמסיבה כלשהי כותב ספרים שעומדים לצדו של הקיר, איזה ערך יהיה להם?

מה משמעות המטפורה הזאת? במובנים מסוימים זה פשוט ובהיר. מפציצים וטנקים וטילים וזרחן לבן הם הקיר הגבוה והמוצק הזה. הביצים הן האזרחים נטולי השם שנמחצים, נשרפים ונורים על ידם. זהו חלק אחד של המטפורה. אך זה לא הכל. יש בה משמעות עמוקה מזו. חשבו על כך, כל אחד מאתנו הוא באופן מסוים ביצה. כל אחד מאיתנו הוא ייחודי, נשמה חסרת תחליף שמכונפת בקליפה שבירה. זה נכון לגבַּי וזה נכון לגבי כל אחד מכם. וכל אחד מאיתנו, ברמה נמוכה או גבוהה, ניצב מול קיר גבוה ומוצק. לקיר יש שם והוא: 'השיטה'. השיטה אמורה להגן עלינו אך לפעמים היא מקבלת חיים משל עצמה ואז היא מתחילה להרוג בנו וגורמת לנו להרוג אחרים בקור, ביעילות, באופן שיטתי.

[...]

יש מסר אחד שהייתי רוצה להעביר אליכם היום. כולנו בני אדם, אינדיבידואלים שמתעלים מעל לאזרחות, גזע ודת, ביצים שבירות מול קיר גבוה ומוצק שנקרא השיטה. למראית עין אין לנו סיכוי לנצח. הקיר גבוה מדי, חזק מדי וקר מדי. אם יש לנו סיכוי קלוש לנצחון הוא ינבע מאמונה שלנו בייחודיותנו והיותה של הנפש של כל אחד ואחד מאתנו חסרת תחליף ומהחום שמתקבל מקיבוץ נשמות יחדיו.

קחו רגע לחשוב על זה. בכל אחד מאיתנו מפעמת נשמה ממשית וחיה, דבר שאינו קיים בשיטה. אסור לנו לתת לשיטה לנצל אותנו. אסור לנו לתת לשיטה לייצר חיים משל עצמה. השיטה לא יצרה אותנו. אנו יצרנו את השיטה."

(מתוך הנאום של הרוקי מורקמי בטקס קבלת פרס ירושלים)