אז כמעט ונגמר לנו עוד חודש.

הנה פוסט ציטוטים חודשי, סוג של התאספות בסוף כל חודש,

במסגרתה יציין כל אחד שניים עד שלושה מהציטוטים האהובים עליו מהחודש החולף בתגובות.

היום יום רביעי ה-28; הפוסט הזה יישאר ראשון עד ה-31, יום שבת, כך שהבמה לדיון הזה תישאר זמן מה.

החוקים:

1. לשוטט בציטוטים של החודש האחרון, ליהנות שוב, אולי אפילו לגלות מחדש - ולבחור שניים עד שלושה ציטוטים (שלא אתם הוספתם, מן הסתם). דרך אגב, זאת גם הזדמנות מצויינת להוסיף תגובות לפוסטים ישנים יותר, אם מתחשק לכם.

2. לציין בתגובה לפוסט הזה את שם הציטוט ובעליו, לינק לקטע, מיהו הבלוגר שהוסיף אותו, וגם קטע קצר שיספר למה בחרתם דווקא בציטוטים בהם בחרתם.

3. דיונים בתגובות יתקבלו, כתמיד, בברכה.

המילה החודשית של פרויקט "מילה אחת שווה" היא אפשרות.

אתם מוזמנים לפרסם במהלך החודש ציטוטים שקשורים באפשרויות, בתקווה, בדלתות חדשות שנפתחות. אפילו באפשרויות יומיומיות קטנות.

אתם מתבקשים לשייך לציטוטים האלה את הקטגוריה "מילה אחת שווה (אפשרות)".

אִבַּדְתִּי יֶלֶד שֶׁהִתְעַקֵּשׁ לְהִתְבַּגֵּר, בְּכָל מְחִיר.

אִבַּדְתִּי אוֹתוֹ בְּמִטָּה גְּדוֹלָה מִדַּי

בֵּין חֲפִיסוֹת סִיגָרְיוֹת רֵיקוֹת מִדַּי

בֵּין בַּקְבּוּקֵי וִיסְקִי וְקוֹנְיָאק חֲרִיפִים מִדַּי

בֵּין חֵלְקֵי לְבוּשׁ שֶׁל נָשִׁים גְּדוֹלוֹת מִדַּי

שֶׁהִשִׂיג בְּקַלוּת רַבָּה מִדַּי.

וַאֲנִי הִתְחַנַּנְתִּי לְפָנָיו שֶׁיִּשָּׁאֵר עוֹד מְעַט בְּגִילוֹ

עִם הָעֵינַיִם הַגְּדוֹלוֹת, שֶׁתְּמִימוּת יַלְדוּתִית

מְהַבְהֶבֶת בָּהֶן

עִם כָּל הַסִּימָנִים שֶׁל יֶלֶד עַל סַף הַהֲפִיכָה לְגֶבֶר

מַמְשִׁיך לִדְבֹּק בַּיֶלֶד שֶׁבּוֹ.

אֲבָל הוּא שָׁכַב, מִהֵר. חָשַׁב שֶׁמַשֶׁהוּ יִבְרַח

אִם יְחַכֶּה.

רָצִיתִי שֶׁיִשָּׁאֵר פֶּטֶר פֶּן, וְלוּ לְרֶבַע נֶצַח בִּלְבַד

לֹא לְנֶצַח שָׁלֵם.

אֲבָל הוּא רָצָה לְהִתְבַּגֵּר.

זִנֵּק אֶל הַזְּרוֹעוֹת הַמְּפַתּוֹת שֶׁל כַּל הַדְּבָרִים

שֶׁמְּחַכִּים לְיֶלֶד גָּדוֹל.

אִבַּדְתִּי אוֹתוֹ, לַיְלָה אֶחָד

בְּמִטָּה גְּדוֹלָה מִדַּי

בְּמִטָּה כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה

גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ

שֶׁמְּאֹד קַל, בְּמִטָּה כָּזאֹת

לְהֵאָבֵד.

[ורד מוסנזון, מתוך "דברים שצריך לעבור".]

זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.

מִכֵּיוָן שֶׁהַגֶּשֶׁם בְּמֵילָא זָלַף

וְהָעֵצִים נָשְׁבוּ וְטִפּוֹת זָלְגוּ

מֵעָנָף לְעָנָף.

מִכֵּיוָן שֶׁבְּמילָא הַיָּם גָּעַש

וְהַגַּלִּים קָצְפוּ וְהַחוֹל נִרְטַב

וְהָיִית לְבַד וְחִפַּשְׂת חָבֵר.

זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף,

לֹא יוֹתֵר.

זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.

מִכֵּיוָן שֶׁהַלַּיְלָה בְּמֵילָא קָפָא

וַעֲנָנִים עָטְפוּ כּוֹכָבִים קָרִים

וְהָיִית כֹּה יָפָה.

מִכֵּיוָן שֶׁבְּמילָא הָאוֹר דָּעַךְ

וְרָצִיתִי בָּךְ רְטוּבָּה וּקְרוֹבָה

וְאַתְּ גָּרָה שָׁם בְּפִנַּת הֶחָצֵר.

זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.

לֹא יוֹתֵר.

זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.

מִכֵּיוָן שֶׁבְּמילָא בָּעַר הַתַּנּוּר

וְשָׁזִיף טִפְטֵף בַּחַלוֹן הַסָּגוּר

וְאָהַבְתִּי אוֹתָךְ.

מִכֵּיוָן שֶׁבְּמילָא שָׁכַבְנוּ שָׁם

וְהִנַּחְתִי רֹאשִׁי עַל שָׁדֵךְ הָרַךְ

וְנִכְנַס חֲלוֹם בְּעִנְיָן אַחֵר.

זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.

לֹא יוֹתֵר.

זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.

מִכֵּיוָן שֶׁהַשַּׁחַר עָלָה

וְהַגְּשָׁמִים שָׁתְקו וְהַקֶּשֶׁת נָפְלָה

לַשְּׁלוּלִית הַכְּחוּלָּה.

מִכֵּיוָן שֶׁבְּמילָא הַיָּם נִרְגַּע

וְהַגַּלִּים חָזְרוּ וְהַחוֹל יָבַשׂ

וְשָׁנִים חָלְפוּ וַאֲנִי אוֹמֵר:

זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.

לֹא יוֹתֵר.

one, two, three
If you close the door
the night could last forever
Leave the sunshine out
and say hello to never

All the people are dancing
and they're having such fun
I wish it could happen to me

But if you close the door
I'd never have to see the day again

If you close the door
the night could last forever
Leave the wine-glass out
and drink a toast to never

Oh, someday I know
someone will look into my eyes
And say hello
you're my very special one

But if you close the door
I'd never have to see the day again

Dark party bars, shiny Cadillac cars
and the people on subways and trains
Looking gray in the rain, as they stand disarrayed
oh, but people look well in the dark

And if you close the door
the night could last forever
Leave the sunshine out
and say hello to never

All the people are dancing
and they're having such fun
I wish it could happen to me

Cause if you close the door
I'd never have to see the day again
I'd never have to see the day again, once more
I'd never have to see the day again

..

אם בלילה עולים הדברים אפלים

בבוקר יהיו השמיים כחולים

והעשב יהיה ריחני וירוק

כמו הושקה בכאב החותר העמוק

ומסמן את פַּנָי בין פָּנִים אחרות

הקמות אל יומן, נחרצות וברורות

והיום לקראתן מצלצל וזוהר

ואולי רק אותי הבהיר מסנוור

ואופף עד אובדן נשימה, כי בהיר

משקף רמו רְאִי ושקוף כמו אוויר

ומוחה סימנים ופורע כיוון

ושיווי המשקל ומידת האיזון

של בוקר נבלע בְּמֵאָה וקולות

ואני לדרכי ברגליים כושלות.

[אם בלילה, מאת חווה אלברשטיין]

"Choose life. Choose a job. Choose a career. Choose a family. Choose a fucking big television, Choose washing machines, cars, compact disc players, and electrical tin openers. Choose good health, low cholesterol and dental insurance. Choose fixed- interest mortgage repayments. Choose a starter home. Choose your friends. Choose leisure wear and matching luggage. Choose a three piece suite on hire purchase in a range of fucking fabrics. Choose DIY and wondering who you are on a Sunday morning. Choose sitting on that couch watching mind-numbing spirit- crushing game shows, stuffing fucking junk food into your mouth. Choose rotting away at the end of it all, pissing you last in a miserable home, nothing more than an embarrassment to the selfish, fucked-up brats you have spawned to replace yourself. Choose your future. Choose life... But why would I want to do a thing like that?”

[מתוך הסרט טריינספוטינג המבוסס על סיפרו של אירווין וולש, תסריט מאת ג'ון הודג']

כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַדְּבָרִים פִּתְאֹם

בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם

בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם

אֶעֳמֹד פְּעוּרַת עֵינַיִם

אֶל מוּל הָאָסוֹן.

כָּל חַיַּי קוֹפְאִים אֶל הַמָּחָר הַזֶּה.
אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת - אֲנִי הַבַּרְזֶל
עֵינַי אֲבָנִים לוֹהֲטוֹת
אֵינֶנִּי בּוֹכָה.

כְּבָר עַכְשָׁו חָשָׁה אֶת הַלַּהַט
אֶת הַיֹּבֶשׁ בַּגָּרוֹן
אֶת הַמַּבָּטִים וְהֶחָרוֹן
וְלַיְלָה לַיְלָה בּוֹכִים חַיַּי
אֶת בְּכִי
אוֹתוֹ הַיוֹם.

רעיה הרניק מתוך "מכתבים לגוני", ספר שהוקדש לבנה גוני הרניק שנפל בקרב על הבופור ב-82. השיר נכתב שני עשורים לפני נפילתו. [אני לא יכולה להתחיל לתאר אפילו כמה זה קורע ומעציב ומכעיס אותי, שהשכול בארץ הזאת נולד יחד עם הילד. שאין רגע של חסד. שזה עניין של ציפייה, של חשש הטבוע בחיי היומיום.]

'עוד רגע, טוב?

לפני שנים חשבתי שאעשה מיבחן-ראיה מיוחד לכל אשה שתמצא חן בעיני, כדי לקבוע מי תהיה "האשה של חיי". חשבתי שנביט זה לתוך עיני זה ונקרב לאט את העיניים, קרוב ויותר קרוב, ועוד יותר קרוב, עד שעין שלי תיגע בעין שלה, אבל תיגע ממש, לא רק הריסים, לא העפעפיים, העין עצמה, האישונים והרטיבויות שיגעו, ותיכף יפרצו דמעות כמובן, ככה הגוף בנוי, אבל שנינו לא נוותר ולא ניכנע לחוקיות של הרפלקסים ולבירוקרטיה של הגוף, עד שבין הדמעות והכאב יעלו ויצופו אלינו שברי התמונות הכי עמומות והכי קדומות של שתי הנפשות. שנראה את הצורות השבורות שבתוך השני, זה מה שאני רוצה כעת, שנראה בשני את החושך, למה לא, למה להסתפק, מרים, למה לא לבקש, פעם אחת בחיים, לבכות בדמעות של אחר.'

...

'סתם הירהור, גור-פילוגרושים.

שאולי בחיכוך-אישונים כמו שחלמתי פעם, הדמעות שפורצות יהיו לגמרי שונות מאלו שמוכרות למשתמשים בדרך-כלל? אני מתכוון - אולי יהיו מתוקות מדבש, ויטפטפו מאיזה כיס דמעות רזרווי ונסתר, שלא ידענו עליו בכלל. האיבר היחיד בגוף שנברא מתוך ידיעה שאף-פעם, במשך כל החיים, לא יהיה בו שימוש. בדיחה פרטית עצובה של אלוהים, שידע מראש עם מי יש לו עסק, כי על כוח-המשיכה אפשר כנראה להתגבר, אבל לא על כוח הרתיעה וההדיפה של נפש שרואה פתאום מולה נפש אחרת קרובה ופעורה, ותיכף המיצמוץ שהוא משמר הגבול'.

הלב שלי חלש ולא מהימן. כשאמות זה יהיה בגלל הלב. אני מנסה להעמיס עליו כמה שפחות. אם משהו עתיד להותיר את רישומו, אני מפנה אותו למקום אחר. למעיים למשל, או לריאות, שעלולות להיתפס לרגע אבל עדיין לא קרה שלא נשמו פעם נוספת. כשאני עובר ליד ראי וגונב הצצה בעצמי, או כשאני בתחנת האוטובוס וכמה ילדים צצים מאחוריי ואומרים, מי מריח קקי? - השפלות קטנות של יומיום - את אלה, ככלל, אני סופג בכבד. נזקים אחרים אני סופג במקומות אחרים. את הלבלב אני שומר לרגעים שבהם הולם בי כל מה שאבד. נכון שיש כל כך הרבה, והאיבר כל כך קטן. אבל. תתפלאו כמה שהוא מסוגל לספוג, אני מרגיש רק כאב חד ומהיר וזה עובר. לפעמים אני מדמיין את הנתיחה שלי שלאחר המוות. אכזבה מעצמי: כליה ימנית. אכזבה של אחרים ממני: כליה שמאלית. כישלונות אישיים: קישקעס. אני לא רוצה להישמע כאילו עשיתי מזה מדע שלם. לא הקדשתי לעניין מחשבה רבה כל כך. היכן שזה פוגע שם אני סופג. אלא שאני מבחין בדפוסים מסויימים. כשמזיזים את מחוגי השעון לאחור והחשכה יורדת לפני שאני מוכן, את זה, מסיבות שאינני יכול להסביר, אני מרגיש במפרקי הידיים. ואם אני מתעורר והאצבעות שלי נוקשות, אין כמעט ספק שחלמתי על ילדותי. השדה ששיחקנו בו, השדה שנגלו בו כל מיני גילויים והכול בו היה אפשרי. (רצנו בכל הכוח - חשבנו שתכף נירק דם: עבורי זה קולה של ילדות, התנשמות ונעליים הולמות באדמה הקשה.) נוקשות באצבעות היא חלום של ילדות כפי שזו הוחזרה לי בערוב ימי. אני צריך להזרים עליהן מים חמים, אדים מערפלים את הראי, איוושת יונים בחוץ. אתמול ראיתי איש בועט בכלב והרגשתי את זה מאחוריי העיניים. אינני יודע איך לכנות אותו, מקום שקודם לדמעות. כאב השכחה: עמוד השדרה. כאב ההיזכרות: עמוד השדרה. כל הפעמים שהבנתי פתאום שהורי מתים, אפילו עכשיו, זה עדיין מפתיע אותי להתקיים בעולם בזמן שאלה שעשו אותי חדלו להתקיים: הברכיים, אני זקוק לחצי שפורפרת בן-גיי והפקה שלמה רק כדי לכופף אותן. לכל זמן, לכל עת שהתעוררתי רק כדי לטעות ולחשוב לרגע שמישהו ישן לידי: טחור. בדידות: אין איבר שמסוגל לספוג את כולה.

 

[מתוך תולדות האהבה \ ניקול קראוס.]

הפצע רחוק מאזור הסכנה הגדולה ביותר, ואין איש זוכר ששתת דם. הדעת נותנת שסיֶרְוָה מָריה לא תחלה בכלבת.

"ובינתיים?" שאל המרקיז.

"בינתיים תנגנו לה מוסיקה, תמלאו את הבית פרחים, תדאגו שתשמע זמרת ציפורים, קחו אותה אל הים לראות את השקיעות, תנו לה כל מה שיכול לשמח אותה." ואברֶנוּנסיוֹ נפרד מתוך הנפת מגבעת ופסיקת פסוקו הלטיני כדרכו. אבל הפעם תירגם אותו לכבוד המרקיז: "מה שלא ירַפּא האושר לא תרפּא שום תרופה."

[על אהבה ושֵׁדים אחרים, מאת גבריאל גרסיה מארקס]