הנה זה בא.

אתם יודעים מה לעשות, שוטטו בציטוטי החודש האחרון בחרו לכם שלושה ציטוטים אהובים במיוחד. קשרו אליהם בתגובות לפוסט הזה, תוך ציון של מי הציטוט ומי ציטט אותו. בגלל שעבר כל כך הרבה זמן מציטוט החודש האחרון, אתם מוזמנים להרחיב לשישה ציטוטים מאז אוקטובר 2008 (בהצלחה עם זה). כדי שכולם יוכלו ליהנות להם בתגובות ולחזור לציטוטים ישנים ומרגשים, נבקש לא לפרסם ציטוטים חדשים עד יום שני, הראשון ביוני.

תוספת (לא ממש) קטנה -

חברים, אני ואדוה החלטנו באחרונה לעבוד על השבת המרכאה לימי גדולתה (:

מה שמאד משמח הוא שהיא המשיכה כמעט בלי ניהול אקטיבי מצדנו, כלומר שלכם יש חלק גדול בה, שווה לנו.

בכל זאת, כיוון שהחלטנו לחזור אחורה ולארגן יותר מחצי שנה של פוסטים, אנחנו נתקלות פה ושם בכמה בעיות.

באופן כללי כולם פחות או יותר נצמדים לפורמט ומצרפים קטגוריות כראוי. אבל כל פעם שלא מצרפים לקטגוריות - נכונות או בכלל - זה דורש מאיתנו להיכנס ולערוך את הפוסט שלכם בעצמנו ולהוסיף ולהוריד קטגוריות ואז גם לרשימות. ככה, פוסט, פוסט, ובמצטבר זה לא מעט עבודה.

לכן אנחנו מבקשות שלושה דברים עיקריים, שרובכם גם ככה עושים:

1. הקפידו לשייך לקטגוריות, כמפורט בחוקה (משמאל, ברשימות).

2. בדקו קודם להוספת קטגוריה חדשה האם היא דרושה והאם היא כבר קיימת. לדוגמה הוספת קטגוריית "דורז" כשיש כבר "הדורז" - מסבכת אותנו, ומעבר לזה יוצרת בלגאן. מעכשיו לאן המצטט הבא ישייך את הציטוט? לדורז או להדורז? לשניהם? מאגר הציטוטים גדל ומתפתח וזה מגניב לגמרי, אבל הנגישות של המקום הזה תפחת ותפחת ככל שלא נקפיד. (אני יודעת שזה נשמע כאילו אנחנו לוקחות את זה ברצינות רבה מדי, העניין הוא ששתינו באמת עסוקות - המקום חשוב לנו ולכן אנחנו משקיעות בו, אבל נשמח אם תקלו עלינו.)

3. הקפידו לציין בחלון המסרים אם הוספתם קטגוריה חדשה - אנחנו צריכות לצרף כל קטגוריה חדשה לרשימה המתאימה, גם זה לוקח לא מעט זמן, ויעזור אם תכווינו אותנו.

מעבר לזה, ברוכים הבאים, כל החדשים, וסליחה על העיכובים בתגובה לבקשות. (למרות שלזכותי ייאמר שבשבוע האחרון התגברתי על דדליינים ומחסור בשעות שינה, והצטרפו ארבעה חמישה שישה חדשים. יאיי.)

ועם תום הטרחנות: עכשיו כשסיימנו עם עבודת הנמלים של הוספת הקטגוריות לרשימות - תנו מבט, אגב, תראו כמה! - נעשה כאן קצת פעילות חברתית נחמדת, מה דעתכם? קודם כל נחזיר את ציטוט החודש הזכור לטוב, ואם יש למישהו עוד רעיון מרגש, הוא מוזמן להציע כאן או במייל. אם במקרה מתחשק לכם להוסיף פוסטים על יוצרים - המון זמן לא עשו את זה - זה יהיה מדליק בהחלט, וצוות השופטים יעניק לכם 2 נקודות בראוני*.

בואו נצטט (:

*עקב קשיים לוגיסטיים, את הבראוניז תאלצו כנראה לאפות לבדכם.

נוצר פקק קטן במקום בו יורדים הנוסעים מן המכוניות ופורקים את מזוודותיהם. ותמיד מוצבים שם תמרורים ושלטים, האוסרים על העמידה, מאיימים בגרירות ובעונשים, ושוטרים זעומים מפטרלים שם ומזרזים את הנהגים למהר ולסלק את מכוניותיהם מן המקום.

בשדה התעופה של בריסל יש ליד הטרמינל תמרור אחר לגמרי: שלט כתום בולט ועליו כתוב באנגלית kiss and drive - נשק וסע."

מאיר שלו, "מוסף חג" של "ידיעות אחרונות", 28.5.09, עמ' 27.

יום אחד תמצאי שהלכתי,

משום שמחר עלול לרדת גשם,

אז אלך בעקבות השמש.

יום אחד את תדעי

שהייתי האחד

משום שמחר עלול לרדת גשם,

אז אלך בעקבות השמש.

ועכשיו הזמן הגיע,

וכך אהובתי עליי ללכת,

ולמרות שאאבד חברה,

בסוף את תדעי

יום אחד את תמצאי שהלכתי

אבל מחר ירד הגשם

אז אלך בעקבות השמש.

[The Beatles - I'll follow the sun]

לא מצליחה להתאהב בעיר הזאת. כל הבאוהאוס הזה לא עושה לי את זה. הנשימה שלי לא נעתקת למראה עמק, או הר, כי אין כאלה. אין תל אביב של מעלה ותל אביב של מטה, יש סתם תל אביב. ואין רחובות שקוראים להם עמק רפאים או החבשים, יש סתם בוגרשוב ורוקח. ואף אחד לא מסתתר כאן מאחורי מחומה בת אלפי שנים, מקסימום מאחורי פוזה מהיום בבוקר. ולא תראי פה לא ערבים ולא ש"סניקים ולא עניים ולא הורים שכולים ולא ילדים בגיל של יותם.

בימים הראשונים שלי בירושלים, לעומת זאת, הרגשתי כמו בפורים. כולם נראו לי מחופשים: הדוסים, עם תלבושת הפינגווין שלהם; הדוסיות, שהנשיות שלהן פורצת דרך השמלות הרכוסות; הצעירים האמריקאים, ששוטפים את המדרחוב בקיץ עם טי-שרטים באנגלית ורגליים לבנות מדי; החנונים של הסינמטק, עם החולצות המשובצות והמבט הזה, הרציני כל כך, שפשוט לא יכול להיות אמיתי; הערסים עם הג'ל העצבני; משמר הגבול עם המדים ההדוקים; התימני הזקן מהפלאפל התימני.

וכאן- אפשר למות מרוב הומוגניות. כולם מנסים להיות מיוחדים, אבל איכשהו זה יוצא להם דומה. כאילו יש קוד נסתר שכולם נענים לו. כאילו שפקחים של העירייה יתנו לך דו"ח אם תתלבשי קצת פאסה. וזה לא רק הלבוש. בכל מקום שאת נכנסת שומעים את אותה מוסיקה, מאותה תחנת רדיו פסאודו צבאית. ובבתי קפה אנשים מדברים על דברים שהם קראו במקומון, ואומרים אחד לשני "שמעת ש?" במקום "קראת ש?". ואחר כך המלצרית- תמיד יש לה אותו מבט בעיניים- מביאה תפריט, ואנשים מתבוננים בו בכזה ריכוז, כאילו שזה ספר שירה, ומזמינים בדיוק את מה שהם הזמינו בפעם הקודמת. וכולם הומואים, או לסביות, או מחוברים לדו-מיניות שלהם. ושמאלנים, כמובן. כאילו שאין אפשרויות אחרות. כאילו שדעה פוליטית היא סך הכל עוד בגד, עוד טרנד שחובה ליישר איתו קו, ולא משהו אישי (אמיר היה אומר עכשיו: אפשר לחשוב שהדעות שלך כל כך שונות). נכון. יש בזה משהו נוח. נוח כמו להתחתן עם החבר הראשון שלך מהתיכון. אף אחד לא מאיים עלייך יותר מדי. הכל מוכר וצפוי. לא יזרקו עלייך אבן אם תיסעי בשבת, לא יטענו שהסכמי אוסלו הם הימור, ורוב הסיכויים שלא תראי ערבים אמיתיים מול העיניים, אלא אם כן תתעקשי לחפש אותם ביפו, וגם אז, הם ימכרו לך סמבוסק בנימוס ולא יעלו על דעתם אפילו לפלוש באמצע היום לבית של יהודים ולפצוע את הקיר, כמו שעשה הפועל של מדמוני.

בטוח פה, בתל אביב. בטוח. ודלוח. ושטוח.

אשכול נבו- ארבעה בתים וגעגוע.

וְזֶה בְּעֵרֶךְ כָּל הָאֲנָשִׁים,
קוֹרְאִים דְּבָרִים אֲחֵרִים. לְמָשָׁל,
הוֹרָאוֹת שִׁמּוּשׁ שֶׁל תְּרוּפוֹת,
כְּתוּבִיּוֹת בַּטֶּלֶוִיזיָה, תַּפְרִיטִים,
מִסְרוֹנֵי אֶס-אֶם-אֶס, אִימֵילִים וְרַפּוֹרטִים
מַתְכּוֹנִים, הוֹרָאוֹת הַרְכָּבָה שֶׁל אִיֶקֶאָה,

סִכּוּמִים חָדְשִׁיִּים שֶׁל כַּרְטִיסֵי אַשְׁרַאי,
פְּרָטִים אִישִׁיִּים בַּאֲתָרֵי דֵיטִינְג,
דִיאֶטוֹת, שִׁיטוֹת לִגְמִילָה מֵעִשּׁוּן,
תָּוִיּוֹת בַּקְבּוּקִים וַאֲרִיזוֹת אֲחֵרוֹת,
עִתּוֹנִים, וַאֲפִלּוּ רוֹמָנִים.

מֹחָם הוֹמֶה מִלִּים וְאוֹתִיּוֹת
בְּמִלְיוֹנִים, גַּם דָּמָם
שׁוֹרֵץ מִלִּים וְאוֹתִיּוֹת וְסִימָנֵי פִּסּוּק,

כְּמוֹ בְּלוֹרִיתוֹ שֶׁל יֶלֶד מְכֻנָּם, אַנְאַלְפַבֵּית.

מאיר ויזלטיר

"שבת, 9 ביולי 1994 (הנרי בן 31, קלייר בת 23)

הנרי: היום הוא יום המעבר. כל היום היה חם: החולצות של הסבלים נדבקו לגופם כשהם עלו במדרגות לדירה שלנו הבוקר, מחייכים כי הם חשבו שדירת שני חדרים לא תהיה סיפור והם יגמרו לפני ארוחת הצהריים. החיוכים שלהם נמחקו כשהם עמדו בסלון שלנו וראו את הריהוט הויקטוריאני הכבד של קלייר ואת שבעים ושמונה ארגזי הספרים שלי. עכשיו כבר חושך וקלייר ואני משוטטים בבית החדש, נוגעים בקירות, מלטפים את אדני החלונות. הרגליים היחפות שלנו סוטרות לרצפת הפרקט. אנחנו ממלאים את האמבטיה, מדליקים ומכבים את התנור הכבד. החלונות עירומים: אנחנו משאירים את האורות כבויים ואור מהרחוב נשפך על האח דרך הזכוכית המאובקת. קלייר עוברת מחדר לחדר, מלטפת את הבית, הבית שלנו. אני אחריה, מסתכל עליה פותחת ארונות קיר, חלונות, שידות. היא עומדת על קצות אצבעותיה בפנית האוכל, נוגעת במתקני התאורה בקצות האצבעות. ואז היא מורידה את החולצה שלה. אני מעביר את לשוני על שדיה. הבית עוטף אותנו, צופה בנו, מקבל אותנו כשאנחנו עושים אהבה בתוכו בפעם הראשונה, הפעם הראשונה מיני רבות, ואחר כך, כשאנחנו שוכבים גמורים על הרצפה העירומה, מוקפים ארגזים, אני מרגיש שמצאנו את הבית שלנו."

[אשתו של הנוסע בזמן / אודרי ניפנגר]

She May be the face I can't forget

 A trace of pleasure or regret

May be my treasure or the price I have to pay

She may be the song that summer sings

May be the chill that autumn brings

May be a hundred different things

Within the measure of a day.

She May be the beauty or the beast

May be the famine or the feast

May turn each day into a heaven or a hell

She may be the mirror of my dreams

A smile reflected in a stream

She may not be what she may seem Inside her shell

She who always seems so happy in a crowd

Whose eyes can be so private and so proud

No one's allowed to see them when they cry

She may be the love that cannot hope to last

May come to me from shadows of the past

That I'll remember till the day I die

She May be the reason I survive T

he why and wherefore I'm alive

The one I'll care for through the rough and ready years

Me I'll take her laughter and her tears And make them all my souvenirs

 For where she goes I've got to be

The meaning of my life is

She, she, she

http://www.youtube.com/watch?v=vghd1ozDVrI

[She - Elvis Costilleo]

מתוך נוטינג היל..

"עכשיו היא לא תגיד על איש בעולם שהוא כזה או כזה. היא הרגישה צעירה מאד; ובו בזמן זקנה להחריד.
היא פילחה הכל כמו סכין; ובו בזמן השקיפה על הכל מבחוץ. כל הזמן חשה, כשצפתה במוניות, שהיא נמצאת בחוץ, בחוץ, בלב ים, לבדה; תמיד הרגישה שמסוכן מאד לחיות אפילו יום אחד."

[מתוך "גברת דאלווי"\וירג'יניה וולף]

ואחר-כך היו לו דמעות בעיניים, אבל לא מסיבה מיוחדת, אלא רק בגלל שהיה כל-כך זקן. זקנים כבר לא מסוגלים להפסיק את הדמעות.

[אמיל אז'אר- כל החיים לפניו]

פעם
כשהייתי בן 16
נתנו לי כמה סופרים

את התקוה והסיכוי

היחדים

אבא שלי לא אהב
ספרים וגם
אמא שלי לא אהבה
ספרים (בגלל שאבא שלי

לא אהב)

במיחד אלו שהבאתי
מהספריה

ד.ה. לורנס

דוסטויבסקי
טורגניב
גורק
א.הקסליי

סינקלר לואיס
ועוד.

היה לי את החדר שלי

אבל ב-8 בערב
כולנו היינו אמורים ללכת לישון:
"המקדים לישון וקם כשהבוקר מאיר
יהיה בריא, חכם ועשיר",
היה אומר אבא שלי.

"לכבות אורות!" היה צועק.

הייתי לוקח את מנורת המטה

שם אותה תחת השמיכות
ועם החום והאור המוסתר
הייתי ממשיך לקרוא:
איבסן

שקספיר
צ'כוב
ועוד.

הם נתנו לי סיכוי ותקוה
במקום ללא סיכוי
ללא תקוה, ללא רגש.

עבדתי בשביל זה.
נעשה חם מתחת לשמיכות.
לפעמים היו המצעים מתחילים להעלות עשן
הייתי סוגר אז את המנורה,
מחזיק אותה מחוץ לשמיכות
שתתקרר.

בלי אותם ספרים
אני לא בטוח
איך הייתי
יוצא:
משתגע;
רוצח האב;
פיגור;
חוסר תקוה

כשאבא שלי צעק
"לכבות אורות!"
אני בטוח שהוא פחד
מהמילה הכתובה היטב
מנוצחת
לתמיד
בספרות הכי טובה
והכי מעניינת שלנו.

והיא היתה שם

עבורי
קרובה אלי
תחת שמיכות

יותר אישה מאישה
יותר גבר מגבר.

היה לי הכל
ואני

לקחתי.

צ'רלס בוקובסקי, מתוך: עד שהאצבעות יתחילו לדמם, עמ' 292

ו
מיכל תודה.
עכשיו כשהעתקתי את השיר

הרגשתי ממש ככה
תקוה וסיכוי ממך.

God is a concept
By which we can measure
Our pain
I'll say it again
God is a concept
By which we can measure
Our pain

I don't believe in magic
I don't believe in I-ching
I don't believe in bible
I don't believe in tarot
I don't believe in Hitler
I don't believe in Jesus
I don't believe in Kennedy
I don't believe in Buddha

I don't believe in mantra
I don't believe in Gita
I don't believe in yoga
I don't believe in kings
I don't believe in Elvis
I don't believe in Zimmerman
I don't believe in Beatles

I just believe in me
Yoko and me
And that's reality.
The dream is over
What can I say?
The dream is over
Yesterday
I was dreamweaver
But now I'm reborn
I was the walrus
But now I'm John
And so dear friends
You just have to carry on
The dream is over.

אלוהים הוא רק רעיון
דרכו אנחנו יכולים לנתב
את הכאב שלנו.
אחזור על זה שוב
אלוהים הוא רק רעיון
דרכו אנחנו יכולים לנתב
את הכאב שלנו.

אני לא מאמין בקסם
אני לא מאמין באיי-צ'ינג
אני לא מאמין בתנ"ך
אני לא מאמין בטארוט
אני לא מאמין בהיטלר
אני לא מאמין בישו
אני לא מאמין בקנדי
אני לא מאמין בבודהה

אני לא מאמין במנטרות
אני לא מאמין בגיטה
אני לא מאמין ביוגה
אני לא מאמין במלכים
אני לא מאמין באלביס
אני לא מאמין בזימרמן

אני לא מאמין בביטלס;

אני רק מאמין בעצמי
בי וביוקו
וזו המציאות.
החלום נגמר

לומר זאת שוב?

החלום נגמר

אתמול
הייתי שייט-חלומות
אבל היום אני עצמאי
הייתי הWalrus
אבל עכשיו אני ג'ון

ולכן, חברים יקרים,

אני חייב להמשיך הלאה

החלום נגמר.

[ג'ון לנון]

כי יש מיתוס, יש שיר, יש שם. רוצים לראות תמונה, איך זה נראה. הרבה אנשים אומרים, 'אז את מא-מא-מאיה מהשיר? איזה קטע לראות אותך'. לפעמים זה מביך, לפעמים זה מקסים. אפרופו, את השיר 'מאיה' שמעתי בפעם הראשונה כשהייתי בהיריון. אז פתאום נפתחו אוזניי לשיר בפעם הראשונה והבנתי שהוא עליו ולא עליי, שהשיר הוא על העובדה שאתה יודע שחייך הולכים להשתנות לבלי היכר, שהולכת להיות פה מראה שתשקף לך - אם תרצה או לא תרצה - חלקים שלך לשארית חייך.

והחיבור של המילים עם שיר ששמעתי כל כך הרבה פעמים ועם התחושות של בעיטה פנימית של כף רגלו של כדורגלן העתיד, יהלי קרן, בועטת לי בטחול, ולפני שהבנתי מה קורה יש לי ילד בן 14 ותוך שש שנים הוא יהיה בן עשרים, ולא יהיה לי דבר מעניין יותר מלשאול אותו עליי - ספר לי עליי, איך הייתי? מה השתנה בי? כשאבא שלי שר את המילים האלו יש משהו שמבקש מאוד את האישור של הילד: איזה אבא אני? אני בסדר? איך הייתי?"

מאיה חנוך, מתוך "תהליך השלום", 7 ימים, 22.5.09, עמ' 42.

מא-מא-מאיה,

מאיה קטנה שלי.

מה את חושבת?

מה את אוהבת בי?

מה היה בי מאיה

מה השתנה בי

מאיה גלי לי

גוזלי שלי

מאיה מאיה

כלום לא נשמע

יפה כמו לקרוא לך

ילדתי שלי

מא-מא-מאיה

הנה את בת עשרים.

אז מה את חושבת?

מה עוד אוהבת בי?