אני כבר לא כל כך יודעת איך החיים שלי מתקדמיםלמען השם,אני בת 14 ואני חושבת שחוויתי אכזבות כמו מישהי בת 80.
אז כן,ניסיתי לשכוח,לסלוח,ניסיתי הכל ודי-נמאס
מסתבר שאני חלשה וזה חזר שוב... אשכרה גילאי 6-13 חוזרים אלי בשנית.
אני עצובה,אולי אני לא בוכה מבחוץ אבל מבפנים כבר יבשו לי הדמעות.
הלב שלי נשבר כל יום מחדש למאות רסיסים,בלילה מתחבר אבל רק כדי להישבר יום אחרי מחדש.
אני לא מאחלת לאף אחד הרגשה כזאת.. וכשאני כותבת בדמעות את הפוסט הזה אחרי כל כך הרבה זמן שלא כתבתי אני מרגישה סיפוק.
אבל,הרי זאת אני,רונית,ובחיים לא יהיה לי סיפוק.
כי את כמות השברים שנותרו מהלב,אני חושבת שאף אחד לעולם לא יוכל לרפא.
שלכם לעד
רונית