שנה שלא עדכנתי את הבלוג. אבל חשבתי שזה כן נכון לסכם, גם כאן, את השנתיים האלה. ביום חמישי הזה, אני יוצאת אל החיים האזרחיים משתחררת. תודה לאל!
כבר יש לי כמה וכמה תכנונים, על אף שהשאלה הגדולה - מה לעזאזל את רוצה לעשות בחייך? נשארה ללא תשובה עדיין.
אז אחרי שנתיים, כל מה שנותר לי להגיד זה תודה. תודה לצה"ל שסיפק לי
את השירות הכי שונה ומעניין שיכולתי לבקש. שנתן לי להכיר את המדינה המדהימה שלנו
לכל אזוריה, מבהל"צ דרך חורים כמו כפר מנחם, תנובות ועברון ועד קריית שמונה.
שנתן לי להיות אוזן קשבת,כתף תומכת ולתת מעצמי כמה שאני יכולה, ואם היותי ולו
בשביל חייל אחד קרן אור בתוך כל השחור והאי ידיעה שהוא שרוי בה – עשיתי את שלי.
כשאם שכולה באה ואומרת לך, "אומנם איבדתי בן, אבל את כמו המשפחה החדשה שלי,
כמו בת" אתה לא יכול להרגיש שום דבר כלפי השירות שלך מלבד – שליחות. וזה מה
שהרגשתי למרות כל העליות והמורדות.
עברתי המון בשירות הזה - ביקורים שכבר קשה לספור, מאות חיילים, פעמיים נופש משפחות שכולות, פעמיים יום כיף ליתומים בלונה פארק, שבוע של פרוייקט "בעקבות לוחמים" בו גרמתי למלש"בים לרצות להתגייס לחיל השלישות ולתפקיד מש"קית הנפגעים בפרט, שבוע של תגלית שהיה מדהים מדהים, יומיים בבהל"צ, ביקור בטקס קבלת הכומתה של מרץ 12 המתוקים, חודש הכנה לקק"צ, שני טקסי התייחדות, מירוץ ניווט, שני ערבי פצועים, סיורים בירושלים ועוד ועוד.
לא הייתי מוותרת על דקה בשירות הזה, על כל ירידה כי בעקבותיה תמיד תמיד באה עלייה. למדתי המון המון מהכל, ולא הייתי נהיית האדם שנהייתי היום ללא השירות הצבאי , חזקה יותר,בטוחה יותר, מוכשרת יותר, עברתי המון.
אני רק אאחל שלא יצטרפו עוד משפחות למעגל הנורא הזה של השכול,
שהחיילים שלנו ישמרו על עצמם קצת יותר, אשלח את אהבתי הכנה לכל המוהנדסים באשר הם
(נשבעת שהתאהבתי!) ואודה לכל האנשים המדהימים שהכרתי במהלך השירות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~ עדידוּש .