מילים שלא העזתי לצעוק

אכזבות.
ציפיות,חלומות,מחשבות,אהבות.נכזבות.

יצור נכזב אני. כמהה להגיע לנקודה בה יהא שלם עם עצמו ועם נפשו.נחבא אל כליותיו,
אל נפשו השחורה. כל האהבה והמסירות שהנפש הזו מסוגלת להעניק, מצטמקים כמו בערת הפלסטיק,
בסתמיות ובהרקבות אל תוך עצמו.
המירוץ חסר הישע על וילונות השטן החמקמקים, מירוץ כנגד הזמן,כנגד כח המשיכה וכנגד כח האהבה.
כמה משיכה אני מסוגלת להעניק.כמה משיכה אני מחביאה במבטיי החלולים ובחיוכיי השקריים.
אני רוצה להרגיש משהו.אני זועקת לשמיים,אך כח המשיכה מחזיר את זעקותיי ישר אל תוך עור תופי,ומחריש את אוזניי.
הוא מחריש את ליבי,את נשמתי את דמעותיי,את כאבי.את אהבתי.
שמישהו יעיר אותי.שמישהו יקח אותי בידיים.שמישהו יאסוף אותי אל תוך תוכו ויכבה אותי.אני בוערת.
דמעותיי אינן מכבות הדליקה, הן כמו השמן למדורה.הן כמו האכזבה לבדידות.שמישהו יכבה אותי.
כמה דמעות עוד אאלץ להעניק לכרית מיטתי, עד אשר מישהו יבוא לישון איתי בה?
האם לנצח בדידותי תלווה אותי בכל צעדיי,האם לנצח איש לא יאהב אותי כמו שאני?

מדוע נגזר עליי מידי אותם השמיים, להחניק בחיוכיי את כל כולי.להסתיר בשיניי הצהובות את כל השחור הזה שצף בי.
האם זה מן ההכרח לדמיין בכל לילה לפני נפילתי לסיוטים,כמה שונה וצחורה יכולה הייתי להיות?
 הרי איני מסוגלת להיות שלמה עם עצמי,הרי איני מסוגלת אפילו להיות חצויה עם עצמי.הרי למעשה,כלל איני מסוגלת עם עצמי.
אנא.חבקי אותי,אחת מכן. קחו אותי אליכן ואל תתנו לי לפול.
אני נופלת.אני מתרסקת.
כח המשיכה פועל רק כשאיני זקוקה לו.
אני נופלת.אל התהום.
אני נופלת ואין לי במי או במה להאחז.
אני מתחננת- שמישהו יתפוס אותי,שמישהו ימנע ממני מלבעור.
האם מישהו שומע אותי בכלל?האם מישהו כלל יכול להבחין בי?

האם בכלל מישהו ירגיש בהעדרי?

אכזבות.
20.12.08

אני רוצה ידיים רותחות שימיסו את הכוויות שלי.

אני רוצה ידיים קפואות שיכבו את הלב שלי.

כן, אני בוערת.

שוב.