הוא כואב, ואני נשברת.

חתיכות מהלב פורצות בלהבות רק ממראה הכאב שלו.

אבל אולי זאת רק אני מדמיינת?

אני כמו נר ללא חמצן, תוך שניה אני דועכת.

אבל בשבילי, זה שעות אל גבי שעות של מוות איטי וכואב.

ואולי זה יגמר עכשיו? אולי הוא רוצה לגמור אם זה?

לא! אני לא אחשוב אל זה. זה לא יקרה.

לא!

לא...

ל...

אבל אולי?

אולי כבר נמאס לו?

ההיסוסים, המחשבות, הפחדים, הם רודפים אחרי הם רוצים להרוג אותי ואני לא יכולה לעשות כלום.

אני כל כך מרושעת, כל כך רעה, כל כך חסרת לב. אני שונאת את עצמי...

אבל זה לא נכון, זה לא, אני לא חסרת לב, יש לי לב, ואולי הוא קטן, ולא מורגל לאהבה, לא לאהוב ולא להיות אהוב.

אבל אני אוהבת אותו, אני לא יכולה בלעדיו.

אין לי חיים בלעדיו.

הוא הולך לעזוב אותי, אני יודעת.

הוא אוהב אותי, אבל אני קשה מידי, זה ימאס עליו בקרוב, אני ימאס עליו בקרוב.

ימאס עליו הדאגה, האי הבנה, פשוט אני...

אף אחד לא אהב אותי לפני, גם הוא לא יחזיק מעמד עוד הרבה, אבל אני מקווה שכן.

כל כך שמחה שהוא לא אמר עדיין את המילים הנוראיות.

אבל הוא שתק ככשאלתי אם זה מה שהוא רוצה, הוא פשוט החזיר את זה אליי.

הוא חושבת אל לעשות את זה, אני יודעת את זה...

או כן, האמת המרה, הגיע הזמן להגיד אותה לעצמי, הגיעה הזמן להודות בזה.

אבל זה טוב שהוא לא אמר כלום, ככה נשאר לי עוד קמצוץ של תקווה, תקווה שהימים הטובים והשמחים שלנו לא היו אשליה.

אני יודעת, התקווה לא תשאר להרבה, היא כבר דועכת.

והוא כל כך כאב...

אני חייבת לגרום לו לכאוב פחות, אבל איך?

כל מה שאני יודעת לעשות זה להכאיב, אולי אם אני אברח?

אבל הבטחתי לו שאני לא אברח הביתה בפעם הבאה שנריב, שיכאב לי.

זה באמת לא יפתור את הבעיה.

זה יפתר, הריב הזה יגמר עוד שניה, הוא יבוא וינשק אותי ויגיד שהכל בסדר,

הוא יציל אותי מעצמי.

אני כל כך פתטית. כל כך מפגרת. ילדה קטנה חסרת יכולת להאוהב, אני חברה גרוע, עדייף לו בלעדיי.

אני אפילו לא מאמינה שהכל יגמר בנשיקה.

אני יודעת שהגיעה הזמן לדבר, להגיד לו הכל, לפוף את הכל.

אבל האם הוא יבין, יבין את הלב המעוות והמוח המעוות שמעוות עוד יותר את מה שהלב רוצה להגיד.

לפעמים אני מאשימה אותו שהוא לא מבין, שהוא לא מקשיב, אבל אני יודעת, אפילו לא כזה עמוק בפנים, שזה האשמות רק כי כואב מידי לחשוב שאני גורמת לו לכאב רב כזה.

הרי האמת היא שאני זאת שמכאיבה לו תמיד, אני לא מסוגלת להרגיע אותו כשהוא כואב ולא להעביר לו במילים את כל מה שאני רוצה, את כל מה שהלב שלי צועק, הרי המילים "אני אוהבת אותך" פשוט לא מעבירות את כל כמות האהבה והדאגה שלי כלפיו.

המילים האלה לא מעבירו את כל הרגשות שגועשות לי בפנים כמו ים בסערה.

כמוהו. כי הוא הים שלי, וגם הירח שגורם לגעות ושפל, והשמש שמאירה, מחממת ושורפת.

הוא האוויר שאני נושמת, והעשן שהורג אותי לעט לעט.

הוא כמו סיגריה, היא הורגת אותי, אבל אני מעשנת אותה מרצוני החופשי ואני לא מאשימה אותה בזה שהיא רוצחת אותי, כי היא מביאה אותי לרגעי שלווה.

אבל הוא הרבה יותר מסיגריה, ולא הוא הורג אותי. אני הורגת את עצמי, הורגת את עצמי בזה שאני מכאיבה לו.

בשבילי הוא שווה יותר מכל הכס בעולם ומכל התענוגות ביקום, וכל הכיף בדברים הפשוטים והמסובכים, אבל גם את זה אני מצליחה להרוס.

בשבילי הוא יותר מאוויר, כי אני צריכה אותו יותר.

הוא יותר ממים, והמגע שלו בגוף שלי חשוב לי יותר.

הוא יותר מאש, כי חיוך אחד שלו גורמות ללב שלי להתרחב ולכאוב מאושר, לכאוב מכל כך הרבה אהבה ו... אין מילה שאני מכירה שתתאר את זה.

זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שלא אכפת לי לכאוב, כי זה כאב טוב, כאב שמסמל את זה שזה אמיתי.

ואני יודעת, יודעת עוד מהרגע הראשון,  שאני ארגיש את הכאב הזה למראה החיוך שלו או הפנים השמחות גם כשאני אגסוס עוד הרבה הרבה שנים.

ואני אמות עם חיוך אל ההפנים והידיעה שחייתי את חיי כמו שצריך אם הוא יהיה לידי בזמן הזה.

כולם אומרים שזאת רק האהבה ראשונה, שזה יעבור כמו כל דבר בחיים. שזה יתקלע, ישרף ויעלם. אבל בשבילי זה נצחי כמו האלים, האלים שהתפללתי אליהם שיביאו לי את האדם שאני אוכל לאהוב לעד, את זה שיתאים רק לי ושאני אוכל להיות רק שלו, והוא לא יצתרף אף אחד מלבדי. כמו האלים שאני מתחננת עליהם כל לילה וכל בוקר וכל שניה שאני מסוגלת לחשוב אל משהו מלבדו, מתחננת ומתפללת שהם ילמדו אותי להיות מושלמת בשבילו. להיות מסוגלת להרגיע אותו במקום רק להסתכל עליו בלב שבור, להיות מסוגלת לשמח אותו במקום לבכות בלב אל זה שהוא עצוב ולשכח את כאבים, במקום פשוט לכאוב אותי.

אני מתפללת כל לילה שאני אוכל לקחת את כל הכאב שלו, ולסבול אותו במקום, לקחת את העצבות שלו ולנעול אותה בתוכי כדאי שהיא לא תגיע עליו, אני כל כך רוצה לבכות את הדמעות שלו במקומו ואני רוצה לקחת ולשבור את עצמי לחתיכות קטנות ובלתי ניתנות לאיסוף, רק כדאי שהוא יוכל להיות שלם תמיד ולחייך ולהיות מאושר. כי זה הפרס הכי גדול שלי, לראות שהוא מחייך אליי ולדעת שאני גרמתי לזה, גם אם הוא לא ידע שזה בזכותי.

אבל האלים לא מקשיבים לי, ואני לא מצליחה להיות טובה אלייו, ולא מצליחה לעשות את הדברים שלמענם אני חייה.

אני לא רוצה לחיות אם אני לא מסוגלת לעשות את הדברים האלה. אני לא רוצה לחיות בעולם שבו אני לא שלו ורק שלו, והוא שלי.

אבל זה מרגישה כאילו העול הזה מתקרב. אני לא רוצה את זה.

בריחה לא תפתור כלום, אבל אולי הבריחה הזאת שלי תעזור במשהו.

אני יודעת שזה יכאב לו, אבל אולי אחרי המוות אני אוכל להיות קרובה לאלים, ואני אוכל לקחת את כל הכאב שלו ולגרום לחייך. אני איהיה איתו תמיד, גם אחרי המוות. אני אמצא לו מישהי שתדעה להראות לו את אהבתה גם אם המחשבה שהוא יהיה אם מישהי אחרת כואבת כמעט כמו הכאב שלו. ואחרי הכל, אולי ככה אני אוכל לשמור עליו, במקום שהוא תמיד ישמור אליי. אני אוכל להגן עליו מכל כאב, אני איהיה המגן הכי חזק, הכי אמין הכי אוהב. ואם הוא ידע שזה בשבילו, אולי הוא יכול להבין את הרגשות שלי באמת.

אני רוצה לחיות, אבל רק איתו.

אני רוצה לאהוב, ורק אותו.

אני רוצה כל כך הרבה.

ואני אולי שיטחית ואנוכית לפעמים, אבל אני אף פעם לא שוכחת אותו ואת מה שהוא רוצה, גם אם אני לא תמיד יודעת מה הוא באמת רוצה.

אולי זה יהיה לטובתו להפסיק את זה. הוא צריך אוויר, אבל אני לא יכולה להפרד ואני לא יכולה לחיות בלעדיו, והדרך היחידה היא דרך שאני לא בדיוק רוצה, כי זאת דרך שבה אני איהיה רחוקה ממנו, אבל לטובתו אני אעשה הכל, גם אם זה לא ניראה ככה...

זאת כזאת הקלה לדבר איתו, זאת לא שיחה הכי מצויינת, ולשמוע את הקול שלו לא מספק את כל הצרכים שלי כרגע, את רובם. אם רק היתי יכולה לראות אותו גם. אבל אני לא יכולה. אנחנו רחוקים מידי.

הבטחתי שאני לא אעשה כלום עד שהוא יתקשר עליי, ולמרות שחלק ממני אומר שאני צריכה פשוט לסיים אם זה כמה שיותר מהר, כדאי שיכאב כמה שיותר פחות, לו וגם לי. אבל החלק הגדול יותר צועק עלי לעשות כל מה שהוא יגיד לי, אני מוכנה להרוג בשבילו גם את הדבר האהוב עליי ביותר אחריו.

זה לא כזה קשה לעשות את מה שהוא ביקש, הרי אני לא באמת רוצה להתאבד, הרצון הוא יותר לגרום להכל להעלם ולהפוף את העולם לטוב יותר בשבילו.

אני שונאת את עצמי אל האי יכולת לשמור את זה לעצמי, את החוסר יכולת שלי לקחת את כל הכאב שלו ממנו בשביל שלא יכאב לו או לי. אני שונאת את עצמי שהדבר היחיד שאני טובה בו זה בלהסתיר את הרגשות שלי כלפיו, את האהבה שלי כלפיו והיכולת להכאיב לו בכל דבר שאני עושה, גם כשלפעמים אני מנסהלעשות את זה רק כדאי לגרום לו להרגיש טוב יותר.

כל כך נימאס לי מריבים שטותיים ורק גורמים לי להרגיש את הכאב מתקרב, כי גם אחרי שהוא אמר שזה לא יקרה, אני מפחדת שהוא יחליט לסיים את זה. ואני מפחדת מזה כל כף, הרבה יותר ממה שאני מפחדת מכל דבראחר, אפילו ג'וקים....

אני כל כך אוהבת אותו... וזה שוב לא העביר את כל מה שרציתי...