מתיישבת על הגג, מביטה בנוף ההומה אדם, ולא מצליחה שלא לתהות מה היה קורה אם..
מנסה לחשוב איפה הייתה הנקודה הזאת שבה החלפתי את העיקר בתפל, מתיי הגעתי לפרק הזמן הזה בו התחלתי להמיר את הרייקנות שבי בכלום מוחלט. מנסה להבין איפה כולנו טועים, איך זה שפעם אנשים היו מוכנים למות למען עקרונות נעלים והיום הם פשוט מוכנים למות?!
מתמכרים לסיגריות, לבגדים, לאוכל, מתמכרים לכל מה שלא חשוב ובדרך מאבדים הכל. אנחנו חבורה של אנשים אבודים שמתאבדים לאט לאט, ורק כשמאוחר מידיי כשנמצאים עמוק עמוק באדמה שמים לב כי רצחנו את עצמינו.
ואני לא יכולה לקום, אני כבר אבודה, היום אני עמוק יותר באדמה מכפי שהייתי אי פעם. מכורה למזוכיזם, לדמות לא נראית במראה, מכורה לכל הלוקשים שמאכילים אותי על יופי וטיפשות, מכורה לחוסר ביטחון ושינאה עצמית ולא מצליחה על אף המודעות לקום לתחייה, להינצל...אולי אפילו לא ממש מעוניינת..
אני ריקה מכל תוכן מוחקת חלקים נישגבים במוחי ומפתחת מחשבות סרק. חייה בתוך מציאות שבורה שברורה רק לי, הייתר מביטים בהשתוממות על מעשיי ותוהים היכן הם טעו..
אני חייה חיים אבודים מלאים בהכל וריקים מעצמי, אבדתי את כל מי שהייתי והוחלפתי בבובת ברבי בהתהוות, עוטה על עצמי חיוך מלאכותי ובוכה מבפנים, מוחקת את כל עולמי שלי ומתמלאת בעולם חסר שנכתב ע"י חבורת מזוכיסטים.
מפוחדת, עלובה וכואבת נותרתי כאן, מיוסרת על כל נפילה, מכה על כל חטא, נהרגת מבפנים על כל פעם שביטני מלאה ונחרבת עם כל מבט קל במראה. חשבתי שיהיה קל יותר לחיות חיים של בובה, כל הזמן מחייכת ונראת מושלמת ללא כל מחשבה מעיקה, אבל זהו, נגמר לי, אני לא מסוגלת להמשיך עם כל מהעמדת הפנים הזאת, רייקנות אף פעם לא הייתה מנת חלקי הרווחת... ובכל זאת משהו בי מחזיר אותי לאותה הנקודה, מנסה להבין מתיי יהיה הרגע בו ארגיש בחיים, מתיי סוף כל סוף אמצא שלווה ואפסיק לרדוף אחר אידיאלים כוזבים ומראות שיקריים, מתיי לעזאזל אפסיק להתייסר ממה שאני ואחייה את חיי. מתיי אחייך חיוך אמיתי ואהיה מאושרת, שלמה ?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.Bleach