היו לי המון בלוגים, זה אפילו לא היה הראשון מביניהם. אבל משהו בפרידה גורם לי לרצות לכתוב אותה דווקא כאן, עם העיצוב הילדותי-קודא שלא השתנה מאז 2007? נצר לילדונת שהייתי. עדיין אני ילדה, אבל ילדה שגרה לבד ולומדת באוניברסיטה ועושה דברים של גדולות.

כל כך הרבה לגבות, עשור שלם מתועד בפיסות מילים מפוזרות על גבי האתר הזה. דכאון, בדידות, אינטריגות חברתיות. ימי כיף עם חברות, בדידות, תחילתו של קשר. קריאות לתשומת לב, חרדה, שמחה, פוליטיקה. כל החיים שלי מהרגע שמפסיקים לשחק בבובות בערך עד עכשיו. אובססיות ללהקות (היוש MCR ונירוונה), עצב עמוק כשנגמר הארי פוטר, אובססיות לאנשים. כשהתחלתי לכתוב פה (אפשר לגלול בקלות לינואר 2007, לא מומלץ) הייתי ילדה משונה בת עשר, נפש לא ברורה בגוף קטן ופרצוף חיוור (תיאור שלא רחוק מהיום). אחרי אפיזודת פגיעה עצמית לא נעימה, מעבר לעיר חדשה. הכל וכלום לא השתנה מאז והזוי לי שכל זה ימחק, כל ההסטוריה האישית שלי ושל כ"כ הרבה אנשים אחרים. 

הילדות המאוחרת שלי היתה מזמן, ואני מבוגרת כבר שלוש שנים לפי החוק היבש, שנה וחצי לפי הלב שלי. עדיין לא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל לגבות הכל ובכלל יש לי שיעורי בית של האוניברסיטה. קשה להבין או לאמוד את כל זה.

ביי ישרא, היית בית אבל באמת, גם כשהפכת מהמקום בו כולם נמצאים לנישה נידחת של בודדים. מרגישה שמכריחים אותי להיפרד מחתיכה מהלב שלי.