זה תמיד היה מיועד להיות המקום שלי לפרוק את מה שעל ליבי, בלי לפחד

אני זוכר את זה כאילו היה אתמול, כשהגעתי ל10,000 צפיות בבלוג, והחלטתי שאני מוריד הילוך, אסור שכולם ישמעו את שעובר לי בראש

עכשיו הוא שוב שומם, עברו להם7/8 שנים טובות ו350 צפיות, ופוסטים בודדים, פעם בשנה לערך

אני חושב ש אני מתחיל תקופה משמעותית, תקופה של צעדים לכיוון של שינוי וגדילה,

אני נפגש עם פסיכולוגית, אני סוףסוף הולך לעשות את הקעקוע הזה שאני חושב עליו עבר יותר שנים מאשר אני מוכן להודות

ואולי גם הגיע הזמן לעזוב את ההורים, לסיים את הרישיון, ולהתחיל בשלב הזה של הריקבון הבודד בחיים

איך לעזאזל אנשים עוברים את זה? לחזור כל יום לבית שומם ושקט עם אף אדם מלבדי?
או לחלוק את הבית הזה עם חברים? רק כדי לאבד אותם בתהליך?

או לחלוק את ארבעת הקירות עם אנשים זרים, so called, שותפים

איך אפשר לחיות ככה?

אני הרי שונא לישון לבד.

שמתי לב במרוץ השנים שכל פעם שאני חושב על כך שלא כתבתי שיר כבר זמן מה, זהו בדרך כלל סימן לשיר שמתבשל לו בתת המודע

אני כבר כלכך רוצה שהוא יצא

גיליתי עוד כמה דברים חדשים על עצמי, ניראה לי רעיון טוב לרשום את זה איפשהו

זה לא רק הפחד שאני לא טוב מספיק, לא חשוב מספיק

זה לא פחד בכלל, המילים היפות שנזרקות לעברי, מילים על אהבה וסיבות לחיות, מילים על תשמור על עצמך ואל תעז להעלם

המילים יפיפיות, אמירות שמוציאות ממני הכי כועס וכואב דמעות של אושר, מחשבות של "ואו, אני ממש חשוב, אני באמת משמעותי"

ואז יום, שבוע לאחר מכן נשכח קיומי, הנני הופך לפריט לא מספיק חשוב כדי להרשם ביומן, ונשכח, ואז נאמר לי, תזכיר לי פעם הבאה

גאד פאקינג דאמ איט

לא סתם אני לא מצליח להגיד שאני אוהב,
שונא את עצמי כל פעם שזה קורה

"אתה הסיבה שאני בחיים, אני ממש ממש אוהבת אותך"
והתשובה הכי חמה שיש לי היא
אני מת עליך גברת...

כאילו מפחד להפגע ולתת לעצמי להתקרב כי העולם כבר הוכיח לי אין ספור פעמים

לא חשוב מספיק ולא טוב מספיק

למה לעזאזל אני קם בבוקר?!

מיכאל, אתה לא מוזר נכון? אתה לא תיהיה מוזר נכון?

פאק, נשבר לי הזין מזה, אחת אחרי השניה הן אומרות לי רק שזה לא יהיה רציני

כאילו אני מן צעצוע לא מספיק מעניין בכדי לשחק איתו יותר מפעם אחת

"אבל בתנאי שאתה לא לוקח את זה ברצינות מידי כן?"

"בוא נסכים שאנחנו לא נשכב יותר"

"אתה לא תיהיה מוזר לגבי זה נכון?"

"יש לי חבר ואני לא חושבת שהוא יאהב שאני באה לבחורים אחרים הביתה"

אני עד כדי כך פגום?, אולי מכוער להפליא?

ואולי אני סתם מחפש איפה להפגע, ואולי אני גם שקוף כלכך שכל אותן בנות ראו בי את הפחד

את זה שהן לא את, והן אף פעם לא יהיו

אולי הן יודעות כמה אני שבור וכמה קשה לתקן את כל השברים הללו

אולי זה פשוט כתוב לי על המצח

בגדי המלך משהו, אולי אני היחיד שלא רואה אותם את הכיתוב הזה, של אדם פגום

ומה סה"כ אני רוצה?

לחזור לבית ששמח לראות אותי, לקבל חיבוק אוהב ולהרדם ליד מישהי שרוצה להיות לידי כמה שאני רוצה להיות לידה

ואז גם לקום עם חיוך, ולהיות אסיר תודה, למתנה הזאת של בוקר מאושר

אפשר בבקשה? בוקר מאושר..

ולא כמו האלה המזוייפים שאני כל הזמן מנסה ליצור, לא כמו החלומות ההזויים

פשוט בוקר מאושר

"The greatest thing you'll ever learn is just to love and be loved in return."