כנראה שעד השעה 6 בבוקר השינה לא תבוא לבקר אותי.

למרות ששקט (בלי עין הרע) פה,אין רעשים של מסוקים בשמיים והכל נראה שקט.יותר מידי שקט.

ה-שקט שלפני הסערה.

כל אמבולנס מקפיץ אותי הלילה יותר מבדרך כלל,השקט של עכשיו הוא השקט שאני כל כך אוהבת בכל יום אחר אבל הפעם.

הפעם השקט הזה אחר מהול בפחד ושמחה.

אפשר להגיד סוף-סוף על מה? על מלחמה שתמשך לנצח,על מלחמה שאין לה סוף,על דו קיום שלא יתקיים.על מה?

ואללה פתוח רק בשביל השקט,כל 10 דקות (הגדלתי את הפער אחרי 3 שעות של שקט) אני לוחצת על החלון והוא נפתח ואותן התמונות רצות שום דבר לא נראה שהשתנה.צה"ל עדיין מפציץ.

החיילים שלנו עדיין לא שבו הביתה,הם כולם שם.כאחד.

רק אני מפחדת מהחיים שאחרי,רק אני מפחדת ממה שיקרה אם ורק אני חוששת שלא יהיה לי איפה להסתתר.מעצמי.

הטלוויזיה כבר מזמן פרשה לישון,נראה (ואני ממש מקווה שלא) שבשעות הלילה החיים לרגע חוזרים להיות כבשגרה "שגב מבשל" או "עולם פראי" שתי תוכניות שאני לא טורחת לתת להם את הבמה אצלי,לפחות לא היום.

אני אוהבת לבשל ואני גם אוהבת את עולם החי אבל היום אני יותר אוהבת לחשוב על החופש שאני רוצה לקבל.להשתחרר.

אני מרגישה מכווצת,לחוצה ולא משוחררת עד כדי כך שלשכב במיטה אני לא מסוגלת.זה לא בסדר.זה אפילו רע,כלפיי.

וכולם אומרים "יהיה בסדר" וכולם אומרים "אל תחשבי על זה" וכולם אומרים "לכי לישון".לישון על מה? לישון בשביל מה?

אתם תשנו ואני? אני אשמור עליכם.

אני אהיה כאן להציל אתכם.ממה? מהלא נודע.

מזה שבפעם הראשונה אני שומעת אזעקה,רחוקה אבל אזעקה.תופסת אותי לא מוכנה.

22 שנה בארץ הזאת,מלחמת המפרץ חלפה לה כבר אז ואני גם אם הייתי בטוח לא הייתי זוכרת.מה קרה אז.

אזעקה אחת הספיקה לי בשביל לראות את הכל רץ לי מול העיניים,בשביל לצעוק על הילדה שתשאר קרובה והיא? לא מבינה אבל את הפחד שלי היטב מבהירה..כל היום מפספסת במכנסיים,עושה בלאגן וצועקת כאילו אותי ממש משקפת.

לרגע לא חשבתי שזה יכול להיות קשור אליי אבל אני לחוצה,לא רגועה ומאוד קשה לסביבה אז אני צועקת והפנים שלי חמורות סבר.חבל.

אני מקווה שהיא לא מושפעת ממני,אני מקווה שאת הפחד שלי היא לא קולטת ממני.אולי בשבילה הדרך להגן עליה זה בעצם להירגע.

אני אוהבת אותה והכל מדאגה!

העיגול בחלון של וואלה מראה על טעינת עמוד.מה קרה? מה השתנה?

אני פותחת,מסתכלת ולא רואה שמשהו השתנה.אה כן,נכנסה הודעה חדשה ולא חשובה.

הדלת לחדר פתוחה,אני במטבח יושבת ומחכה.למה? לרגיעה.לשקט...שאני מחפשת.שלווה.

שתבוא כבר השלווה הזאת,שהבטן תפסיק להתכווץ מהפחד.

אבל מה אני יכולה לעשות? לברוח במידת הצורך.לא לקפוא ולא לחשוב..לברוח!

יהיה בסדר? יהיה.

אחרי הכל,אנחנו מדינת מלחמה עם אחד הצבאות החזקים בעולם ועם התקציב הכי גדול בעולם.

אנחנו נצליח רק כי אנחנו עם אידיאולוגיה קצת שונה ,רק כי אצלנו האנשים שלנו הם המרכז ולא להיפך.