אישית קל מאוד להזדהות עם המזג אוויר שפוקד אותנו ביום האחרון.

24 שעות אחרי הפסקה האש,גשם טיפות גדולות,ברד וברקים ורעמים מפחידים.נראה כאילו הם יותר מאיימים מהתקיפה שלנו.

הכל ירד לטימיון.התקווה.שלי.

אני ימנית,גיליתי את זה עם הגיל ועם ההתבגרות.באמת ימנית.

אבל לא קיצונית.

אני לא זוכרת את מי בחרתי אבל התלבטתי הרבה לגבי ביבי או ליברמן,לדעתי קיפלתי זנב לפני 4 שנים ובסוף הצבעתי לביבי.

אבל השנה תכננתי בלב שלם ללכת לקלפי ולהציע לליברמן,זה הכי טוב בשביל השקט הנפשי שלי.

עזבו אתכם את החוק חינוך חובה חינם לילדים מעל גיל 3,עזבו אתכם את הכבישים המצויינים שנבנים בצפון (בתור אחת שנוסעת לא מעט לצפון הלוך וחזור מאוד מרוצה מהכבישים ומה שנהיה בצפון) ועזבו אתכם את השכר מינימום שעלה.

אני מדברת עכשיו על השקט הנפשי שלי בכל הקשור לילדה שלי,אני לא רוצה לברוח,אני לא רוצה לא לישון בלילה מהסיבות הלא נכונות ואני לא רוצה לחשוב שיום אחד אני אתפוצץ באוטובוס כי אני תושבת המרכז.

אני לא מוכנה.אני רוצה שלווה ונחת!

אני יהודיה ומגיע לי.

אז השנה הוחלט בלב שלם על ליברמן אבל מה טוב קרה הרווחתי פעמיים,שניהם התאחדו ואני יותר ממרוצה.

אני לא אהיה מהיפי נפש ואני לא אהיה מהחוזרים בהם,אני הגונה ומספיק שלמה עם עצמי להגיד שגם אם לא 100% גם ה-60% מבחינתי הוא טוב.

אני בן אדם שפועל מהרגש,אני לא אלימה ואני לא מתיימרת להיות כזאת.

אני ימנית אבל לא קיצונית,אני מאמינה אבל לא בקיצוניות ואני מחזקת אבל לא יותר מידי.אני פה בלב ובנשמה.

אני לא מחפשת לקחת חיים שהם לא שלי ואני לא מחפשת להרוג ילדים של מישהו אחר,אני אימא ואישה לכל דבר והגיע הזמן שכולם יהיו כאילו.

אחרי ההפסקת אש,24 שעות עברו וכבר מתחילות לרוץ תמונות של ביבי וליברמן,העניין הוא שבשיאו של המבצע רצו כל כך הרבה תמונות חיוביות של ביבי וליברמן שלא עברו כמה שעות והיוצרות התהפכו.

פתאום ביבי אשם שהוא שמר על משפחה שלמה,על ילד של משפחה אחת,על אבא של משפחה אחת ועל בעל של משפחה אחת.

פתאום זה כל כך נורא לשמור על הבריאות,לצאת למתקפה נגד החמאס ולהציל את תושבי הדרום מהמצב הנוראי שהם היו בו זה בסדר.לשמור על החיים שלהם זה בסדר אבל לשמור על חיי החיילים שלנו זה לא בסדר?

איפה הרגש? איפה הלב? איפה הסימפטיה אחד לשני? בעת מלחמה כולנו ערבים זה לזה אבל בזמן הפסקת אש חיי אדם לא נחשבים כערך עליון,חיי אדם הם משהו שניתן לזלזל בו.

אני בעד מלחמה באמת שאני בעד אבל לא בעד לקחת חיים בכל מחיר.המחיר שאנחנו היינו משלמים אילו היינו נכנסים לשם קרקעית לא שווה את התוצאה שהיינו מקבלים.

היינו מאבדים כל כך הרבה,משפחה שנהרסה ועוד שכול האם זה שווה את זה? הגיע הזמן שאנחנו,עם ישראל,נעשה חשבון נפש עם עצמנו הגיע הזמן שנסתכל במראה ונשאל את עצמנו האם אנחנו רוצחים או אנשים עם זכות להגן על עצמם?

האם אנחנו מוכנים לשלוח את החיילים שלנו למלכודת הזו שקוראים לה עזה? האם אנחנו מסוגלים למכור את החיילים שלנו תמורת הטרור? 

האם אנחנו מסוגלים לראות חיילים המושלכים אל הבור עם דגל ישראל על פניהם וגופם,לראות את האימא הבוכה שרק אלוהים יודע כמה היא איבדה חוץ מהבן/בעל האילו? האם מישהו אי פעם יוכל להזדהות או להחזיר לה את הבעל/הבן שלה?

איזה מלחמה שווה את זה? את חיי האדם?!

אנחנו 7 מיליון פזורים ברחבי העולם,אנחנו לא הרבה,לא באמת שווה לשמור על החיים שלנו? לא באמת שווה ללכת בדרך הפחדנית ולהודות באמת "אנחנו מפחדים!!" אנחנו צריכים לשמור על כל נשמה שקיימת בעולם הזה אנחנו חייבים את זה לעצמנו!

אני בסערת רגשות,אני לא מזדהה עם שום קריקטורה ושום תמונה שעולות בימים האחרונים לפייסבוק.

אני עדיין נמצאת אי שם 24 שעות אחורה,מצפה שלא נסכים לתנאים האילו כי צריך לחבוט בהם עוד קצת מלמעלה (ורק מלמעלה) אני לא בעד פעילות קרקעית למרות שאני נעה בין כן ולא בשעות האחרונות כי אני כמו כולם מרגישה שזה לא יחזיק מעמד וכל עוד היה לנו האומץ ללכת על זה היינו צריכים להמשיך ולא להפסיק.

אבל כשאובמה הבן זונה עומד שם,מעלינו ונושף בעורפנו שיפסיק לנו את המימון הביטחוני ויגרום לחצי עולם ללכת כנגדנו אני בשביל לשרוד ולהישאר מדינה לא רואה פיתרון אחר.צריך לוותר.

אבל 24 שעות לאחר מכן כשאני מגלה שהמחיר שאנחנו נאלץ לשלם זה לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית בפיקודו של אבו-מאזן אני מתחילה להתחרט.

אם הוא ידע (ואני מאוד מקווה שהוא ידע) שאנחנו נצטרך לתמוך באבו-מאזן למה הוא לא המשיך את התקיפה? למה הוא נכנע בכזו קלות?

האם זה אותו המנהיג שאני תופסת ממנו? האם זהו אותו הבן אדם שאני מקווה ויהיה בראשות הממשלה ב-22 לינואר?

אני לא יודעת.

אבל ככל שאני חושבת על זה יותר אני לא באמת מוצאת מישהו,מבין כל המושחתים והשקרנים שיושבים שם,ראוי יותר משני השרים האילו.

פשוט לא.

לא משנה כמה הוא יגנוב וכמה הוא ייקח אני עדיין רואה תוצאות,אני עדיין רואה משהו משתנה.

אז אני לא ימנית קיצונית ולמען האמת אני גם לא אמצעית אני ימנית.פשוט מאוד ימנית.

לא מעוניינת בשלום איתם ולא מעוניינת במלחמה איתם רוצה שהם יחיו שם ואני אחיה פה,רוצה שקט ורוצה שלווה.

רוצה מנוחה ולא רוצה פחד.

רוצה שהם לא יחיו בפחד,תושבי הדרום.

הכרתי בימים האחרונים כשביקרתי בצפון אנשים מדהימים שגם הם כמוני ברחו,עד כמה שקשה לי להודות בתור מרכזניקית שבכל ה-22 שנים שלה בארץ לא שמעה אזעקה אחת בחייה ברחתי,לא באמת היו נופלים עליו טילים ולא באמת היה קורה משהו אנחנו נמצאים מרחק קטן מתל אביב אבל מספיק שלא יפגע בנו איזה טיל אבל בכל זאת למען ביטחון הבת שלי,אחי ובן דוד שלי שהגיע מהדרום החלטתי לנסוע.

בלי פאניקה ובלי לחץ,לקחתי את הדברים ונסעתי כי שמעתי את יירוט שהיה באותו יום ראשון בתל אביב.

24 שעות עברו ואני עדיין לא נרגעת,לא באמת יש הפסקת אש ולא באמת הכל יהיה שקט כמו שכולנו רוצים.

אני בלחץ כי אני יודעת שיש להם זה רק עניין של זמן עד שהם יחליטו שוב לקחת את העיניינים לידיים שלהם,אנחנו המדינה השלטת וחבל מאוד שאנחנו נאלצים להתכופף בפני אירגון טרור.