"עמדתי על קצה הגבעה הלבנה, הירידה הלבנה היה טלולה, מאוד.
הכל היה מכוסה שלג, לבן, שספג את אור השמש, ופלט אותו חזרה מסנוור פי כמה וכמה.
לקחתי שתי נשימות, והתחלתי. האדרנלין זרם. כמו גשם חזק. כמו אש בוערת. זרם ומילא את כולי.חלפתי על פני המדרון הלבן כמו הרוח, בזיגזג כדי לצבור עוד אדרנלין. כדי לטעום עוד קצת מהריגוש. עצמתי עיניים, ואיבדתי שיווי משקל. עפתי, ונשכבתי. 10 מטרים קדימה. פקחתי עיניים וראיתי את השמיים הכחולים, אף לא ענן אחד היה בהם. כחולים, פשוט כחולים. מחשבות התחילו להגיע אליי, ולא זזתי. פשוט שכבתי שם, בשלג, בסוף הים הלבן, וחשבתי. הכל בסדר דן?הוא שאל. חזרתי למציאות, קמתי. התנתקתי מהסנאו בורד, ואמרתי- אני רוצה הביתה."
והמהות שלי היא לצבור מהירות, להרגיש את הארדנלין, לצבור עוד מהירות, להרגיש שליטה
ואז לאבד שיווי משקל, וליפול. חזק.
מדהים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
