ואז הגיעה טוּלִיק

וווווווווואו הזנחתי את הבלוג. מאוד. יותר מידי. סליחהסליחהסליחה.

תסלחו לי?

חזרתי הביתה מאושרת, אוחזת בידי את הקבלה כאילו הייתה הדבר הטוב היחיד שנותר בחיי. סוף כל סוף קנו לי מחשב חדש. איזה אושר!

טל הלכה מאחורי זקופה וגאה, לפחות כאילו זכיתי בלוטו. היא ידעה שלא כמו אחיות גדולות נפוצות אני כן חולקת איתה דברים, מי מחשב טו מחשב.

עליתי לחדרי מחוייכת וסגרתי מאחורי את הדלת. בשביל התעודה הזו לא הייתי צריכה לעבוד קשה אך ידעתי שהמחצית השניה של השנה לא תקל איתי ולכן ישר התיישבתי ללמוד למבחן במתמטיקה שיערך בשבוע הבא.

אם יש משהו שאני אוהבת, זה מתמטיקה. אם יש משהו שאני מסתדרת איתו, זה מספרים. ואם יש משהו שאנשים לא מבינים בי, זה איך ולמה. מעולם לא הבנתי, וככל הנראה גם לא אבין, למה אנשים כל כך מסתבכים. במתמטיקה הכל בנוי אחד על השני, יש נכון ולא נכון. צריך לדעת את הבסיס ועליו בונים את שאר הדברים, זה כל כך פשוט שזה מצחיק.

פתרתי 20 תרגילים מטופשים והדלקתי את הטלויזיה. בעוד אני מזפזפת בין הערוצים צלצל הטלפון.

"הלו?"

"היי שי. רוצה לבוא אלי?" זיהיתי את קולה של נועה מעבר לקו.

"בטח, למה לא? 10 דקות אני אצלך. ביי" אמרתי בחיוך והנחתי את השפופרת במקומה.

התארגנתי במהירות ורצתי במורד המדרגות.

"אמא אני הולכת לנועה!" צעקתי לה בזמן שנעלתי נעליים.

"אני פה, את לא צריכה לצעוק" שמעתי את אמא מעליי. "מתי את חוזרת?"

"לא מאוחר. עד 9 אני פה"

"9 ולא דקה אחרי!"

"בסדר אמא" נשקתי לה על הלחי "ביי ביי"

יצאתי מהבית והלכתי במהירות לביתה של נועה.

נועה גרה רחוב אחרי, בערך 5 דקות הליכה.

תחבתי את אוזניות הנגן באוזני ושרתי לעצמי את השירים המוכרים. לפתע הרגשתי שהן יוצאות.

"מה? מה זה?" שמעתי את עצמי אומרת.

"לא שמעת אותי" אמר אליאב בחיוך מתנצל.

"אה זה אתה"

"כן זה אני. מה נשמע?"

"הכל בסדר. אתה?"

"רגיל, את יודעת."

אחרי כמה שניות של שתיקה העזתי לשאול. "אלי, למה אתה פה?"

"מה זאת אומרת? אני שומר!" אמר בגאווה בולטת.

"כן, את זה הבנתי. אבל למה פה?"

"למה לא?"

"מה יש לשמור פה?"

"אני לא יודע אם את רואה חדשות, אבל המצב הבטחוני בישראל כיום לא מי יודע מה מזהיר"

"אל תזלזל בי" אמרת פגועה "אני יודעת מה הולך במדינה. אבל למה דווקא פה? באמצע הרחוב השומם הזה?"

"לכי תדעי לאן המחבל הבא יבוא. ולכי תדעי מה הולך בראש של המפקד שלי" אמר ושנינו צחקנו.

"טוב מצטערת, אני חייבת ללכת. חברה שלי מחכה לי. ביי אלי!"

"ביי שי!"

תחבתי את האוזניות בחזרה לאוזניי בתחושת ביטחון, וגם הקלה מסוימת. עכשיו הכל ברור לי.

הגעתי לביתה של נועה ודפקתי על דלת העץ הגדולה.

"רק רגע" נשמע מעבר לדלת.

נאווה, אמה של נועה, פתחה לי את הדלת בחיוך.

"שלום שי, מה שלומך חמודה?"

"טוב, תודה" אמרתי בנימוס.

"בואי, היכנסי." אמרה לי בחמימות. "נועה בחדר שלה"

הנהנתי ועליתי במדרגות.

פתחתי חריץ קטן בדלת ושאלתי "אפשר להיכנס?"

"אה כן בטח, בואי." אמרה נועה ופתחה את הדלת לרווחה.

התיישבתי על מיטתה שהייתה מלאה בכריות ובובות פרווה מכל הסוגים והגדלים.

"אז מה עושים היום בערב לשחר? חייבים להחליט ולהתחיל להודיע לילדים" אמרתי לנועה מעט לחוצה.

"כן אני יודעת.לדעתי נוותר על מסיבת הפתעה,זה די נדוש"

"כן את צודקת"

"אז מה נעשה?" שאלה נועה קצת חסרת אונים.

"נארגן איזה ערב בנות. אולי מסיבת פיג'מות? מלא זמן לא עשינו אחת כזאת. זה הכי כיף!"

"יאללה!" חייכה נועה חיוך גדול ומיד התחלנו להזמין בנות.

כמובן שלא יכולנו לערוך את המסיבה אצלי ולחשוף את טל, לכן הוחלט שהיא תיערך בביתה של נועה.

לאחר שאמרתי שלום לאלי, חזרתי הביתה, הודעתי לאמא והתארגנתי יצאתי שוב לביתה של נועה.

הגעתי מוקדם יותר משאר הבנות כדי לעזור לנועה לארגן הכל.

בדיוק ב8 וחצי נשמעה דפיקה בדלת. בנות החלו להגיע, וכאשר כל 10 הבנות כבר היו שם החלטנו שאפשר להתחיל.

"בואו נשחק אמת או חובה!" אמרה ענבר. כולנו הסכמנו ונועה הלכה להביא בקבוק ריק.

ענבר הייתה הראשונה שסובבה את הבקבוק.

הוא נעצר בין מאי לחן.

"מאי, אמת או חובה?"

"אמת"

"אמת שאת אוהבת את גיא?" שאלה חן בחיוך זדוני.

מאי הסמיקה ומלמלה "כן"

כולנו צחקקנו וכדי לא להביך אותה יותר מידי המשכנו.

חן סובבה את הבקבוק והוא נעצר ביני לבין שחר.

"ילדת יום ההולדת, אמת או חובה?"

"אממ... חובה"

"או אמיצה" צחקקתי "בסדר. חובה עלייך לרוץ לבית של השכנים, לדפוק על הדלת, ולרוץ חזרה לפה. בפיג'מה" הבנות צחקקו, ושי הידועה בביטחון גבוה הסכימה מיד.

היא קמה ויצאה מהבית. כולנו תחבנו את ראשינו החוצה וצפינו בנעשה.

שחר הלכה על קצות האצבעות במעלה מדרגות העץ של השכנים.

היא דפקה על הדלת והחלה לרוץ. בדרכה חזרה היא נתקלה באבן ונפלה. היא לא נפגעה אז יכולנו להרשות לעצמנו לצחוק. אך לפני שהספקנו לפתוח את הפה נשמע קול נפץ ענק. משהו התפוצץ ממש מאחורי שחר.

שכנים החלו לצאת מהבתים ולצעוק בלחץ "פיגוע, פיגוע!"

לי רק דבר אחד היה בראש. אלי!